בחנוכה 1980 היה אמור להתרחש הקאמבק הגדול שלי לשכבת שגיא, גדוד אנא עארף, צופי שבט אביב. חודש וחצי לפני כן, לקח אותי הרשג"ד לשיחה אחרי הפעולה (גיבוש או דמוקרטיה, אם אני זוכר נכון) והודיע לי בפנים סמוקות ש.. צ'מע ניר.. אה.. החבר'ה פה מרגישים ש.. שאתה יותר מדי ציני. ת'מבין? זאתומרת, היחס ש'ך לדברים, ההתייחסות.. אה.. זה שאתה מצייר קריקטורות של אנשים פה במקום להשתתף בדיונים ובפעולות, ובכלל.. כולם פה מנסים להתגבש ואתה.. אה.. לא ממש.. אז אוקצור, דיברתי עם החבר'ה פה והם.. אה.. מעדיפים שתעזוב ת'שכבה. צ'טער.
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, "ציני". בעיני זו מילה שהמציאו אנשים שלא יודעים להצחיק כדי לתאר באופן שלילי אנשים שכן יודעים להצחיק, אבל זו השערה פרטית שלי. דבר אחד היה ברור: אני במיץ של הזבל. תוך שנה בלבד מאז שעברתי לגור ברמת אביב המגעילה הזאת הספקתי להתדרדר מבחינה חברתית למצב בו רוב החברים שלי חיו באקווריום בחדר שלי, והעריצו את ח.ש. ברטוב. אם יעיפו אותי עכשיו גם מהצופים, אצטרך ללמוד לחיות רק עם עצמי- ולזה אני ממש לא מוכן, עדיין.
אז ביקשתי מהרשג"ד האהבל הזדמנות נוספת, והוא הסכים, ואז התחלתי להתכונן לאירוע של החיים שלי: המסע להר הנגב, חנוכה 1980. כמו לוחם קונג-פו שמנמן ונחוש, הכשרתי את עצמי למשימה. למד את הכוח, נירמו, השתמש בו בתבונה. דבר ראשון: להפסיק להיות ציני. אוקיי, אם אין לי מושג מה זה ציני, כנראה שאין לי מושג איך להפסיק להיות אחד כזה. נעבור הלאה. שלב שני: ללמוד כל מה שאפשר על קשרי מוט ועל סנאדות, ובמיוחד: להפסיק לשאול למה קיבינימאט אני צריך ללמוד לקשור מוטות, ופשוט.. לקשור מוטות. נכון, רוב הסיכויים שמחוץ לצופים לא יזדמן לי לקשור שום דבר לשום דבר, ובטח לא סנאדות- אבל כרגע אני חייב להפסיק לשאול את השאלות האלה, לפחות לא בקול רם.
שלב שלישי: להתחיל להתנדב לעשות כל מיני דברים בלתי נחוצים, למשל: לאסוף את כל הג'ריקנים מהמחסן בשבט, ולהעביר אותם מהאגף הצפוני של המחסן לאגף הדרומי, בלי שום סיבה. זה מה שכולם עושים והם מקובלים, אז סביר להניח שאם אני אעשה את זה- גם אני אהיה מקובל. זה הגיוני.
השלב הרביעי היה לנסות לשחק כדורסל אבל ויתרתי עליו מראש.
ואז יצאנו להר הנגב. כבר ביום הראשון, התברר שהתוכנית שלי היא חרטבונה אחת גדולה. חניכי שכבת שגיא התעלמו לחלוטין מקיומי, גם כאשר קרעתי את הגרון ויידעתי אותם ביוזמתי ש"אלף בית יוד בית- שבטאביב הוא אלף בית!!!!" אבל אני לא ויתרתי. בערב התמקמנו על פיסטין באחד המקומות היותר סתמיים בנגב, ואני התעקשתי לעזור להקים את האוהל המרכזי. הסנאדות שלי קרסו, הקשרים שלי התרופפו, נשחקו והתאיידו, אבל לא הפסקתי לנסות, גם כאשר כולם נרדמו. מחר, אמרתי לעצמי, מחר יקרה איזה משהו ענק. חייב לקרות. לא יודע, אולי מישהי תחליק וכמעט תיפול לתהום ואני אתפוס אותה ברגע האחרון ואהיה הגיבור של שכבת שגיא. הצטנפתי לתוך השק"ש וחלמתי חלומות מלאי גדולה, הכרה חברתית, שדאות, סנאדות וגיבוש.
בחמש בבוקר התעוררתי. האוהל היה ריק, כולם עמדו בחוץ והקשיבו לטרנזיסטור, לא ברור למה. מרחוק, שמעתי את לנון שר את "I'm only sleeping" והתחלתי לזמזם אותו באושר גדול. חודשיים לפני כן עשה לנון קאמבק עם "דאבל פנטאסי" שהיה קצת מתקתק אבל הכיל גם את Watching the wheels הגאוני וגרם לי להאמין שאולי מתישהו יתקיים האיחוד שאני מייחל לו מאז גיל עשר, כאשר לפתע שמעתי מישהו ליד האוהל שואל "איפה מולד? הוא מעריץ של הביטלס, לא? תקראו לו!"
הביטלמניה שלי היתה איזשהו גלגל הצלה ביחסי הקורסים עם שכבת שגיא. מדי פעם היו נזקקים לזיכרון הצילומי שלי בדיונים והתערבויות שהיו קשורות לארבעת המופלאים. מה היה השם המקורי של "יסטרדיי"? נו, זה פשוט: סקראמבלד אג, ביצה מקושקשת. מי זו מרתה מ"מרתה מיי דיר"? הכלבה המדובללת של פול. איך קראו במקור ל"גט בק"? "נו פקיסטאניז". ומה הרמז הכי חשוב בעטיפת אבי רוד? הכיתוב IF 28 על הפולקסוואגן מצד שמאל.
"תקראו למולד! איפה מולד?" נשמעו קולות הולכים וגוברים מחוץ לאוהל, ואני החלטתי להקדים אותם- טדאאאאם!- להפציע במלוא הדרי ולהתמקם בחיק הקונזנזוס השכבתי.
"אהלן" אמרתי לכולם. "מה קורה?"
"רצחו לך את לנון" חייך מולי יניב הדביל. "בלילה, מישהו ירה בו. טחחחח".
"בטח בטח"
"לא מאמין לי? הנה, תקשיב"
התקרבתי לאט למעגל החאקי סביב הטרנזיסטור. קול ישראל, השעה חמש. משטרת ניו יורק לכדה את רוצחו של הזמר ג'ון לנון. בית הדאקוטה. אלמנתו יוקו אונו. התפסן בשדה השיפון. מארק צ'פמן.
הרגשתי איך כל הדם אוזל לי מהגוף בבת אחת. איכשהו, את שאר שכבת שגיא זה הטריד פחות. זה לא שמישהו ירה להם בסולן של "תמרונים תזמורתיים בחשיכה", רבאק, וחוץ מזה צריך להבעיר אש מתחת לסיר ולהכין חביתות מגעילות וקפה בוץ. ויש טונות של סנאדות לקשור.
מתישהו, מישהו שם לב שנעלמתי מהשטח. משלחת קטנטנה אורגנה כדי לאתר אותי, ושבה כעבור שתי דקות עם הבשורה: מולד יושב באוהל ובוכה. הוא לא רוצה לצאת מהאוהל ולא מוכן לקשור שום סנאדה, והוא אמר לנו- במילים המפורשות!- ללכת להזדיין.
כמובן שזה מוטט סופית את הקאמבק הגרנדיוזי שלי. הצופה רע לכל אדם ואח לכל צופה? יה, רייט. הצופה אינו נופל ברוחו?? זיבי. הצופה טהור בדיבוריו ובמעשיו?!? ממש. את שאר הטיול העברתי כמאסף והבטתי בעיקר על הקרקע. עד היום, זכור לי הר הנגב כמקום שטוח עם המון אבנים קטנות. חזרתי הביתה בערב. ננעלתי בחדר, נכנסתי למיטה, כיביתי את האור ושמעתי עד הבוקר באוזניות את חבר הנפש הכי טוב שלי, שר במיוחד בשבילי על המחר הבלתי ידוע, על פרודנס וג'וליה, על גיבור מעמד הפועלים, על יום בחיים ועל מיסטר קייט. את ג'ון לנון היו מסלקים משכבת שגיא הרבה יותר מהר ממני, חשבתי, הוא ממש לא היה מתגבש. אבל הוא לימד אותי שאפשר לרגש ולהצחיק בו זמנית, וצריך להילחם למען מה שאתה מאמין בו, גם אם תעצבן בדרך כמה רשג"דים פתטיים. והבנתי שעכשיו אני סופסוף מבין מה זה ציני, ומדוע הרשג"דים בחיים שלנו מפחדים כל כך מציניות: ציני הוא איש שמתעקש ללכת עם האמת שלו עד הסוף, ולהגיד אותה. גם כאשר הוא עומד מול המלכה הוא לא ישכח להמליץ לה "לנענע קלות את התכשיטים שלה", הוא לא יפחד להסתלבט על ישו, על אלוהים, על כל דבר בעולם- פרט לאהבה. איש שיכול לכתוב ללא שמץ פחד שאישה היא הכושי של העולם, שאלוהים הוא קונספט, על פיו אנחנו מודדים את הכאב שלנו. איש שיכול לקחת את העמבה הדלוחה שיש לו בנפש- ולהפוך אותה בחזרה למנגו יפהפה.
I don't believe in magic
I don't believe in I-ching
I don't believe in Bible
I don't believe in Tarot
I don't believe in Hitler
I don't believe in Jesus
I don't believe in Kennedy
I don't believe in Buddha
I don't believe in Mantra
I don't believe in Gita
I don't believe in Yoga
I don't believe in Kings
I don't believe in Elvis
I don't believe in Zimmerman
I don't believe in Beatles
I just believe in me
32 שנים אחרי, אני עדיין מזיל דמעונת כשאני שומע את המילים האלה.
זה פוסט מעולה מאוד ומרגש מאוד. ואני אפילו לא מעריץ ביטלס.
'בסופו של דבר , אבא שלי היה אדם צבוע מאד', שון לנון.
איך ההרגשה לפגוש את הציניות מהצד השני?
לא מפתיע. קודם כל: גנטיקה. מרירות עוברת בתורשה, מתברר. ואני פולני, אני יודע.
שנית: הבן של א.א. מילן, כריסטופר רובין הידוע, הוא בעל חנות ספרי ילדים. ונחש מה הספר היחידי שהוא לא מוכר?
מצחיק, אתה היית בהר הנגב עם הצופים, ואני עם השומר הצעיר בסיני… ובאוטובוס בדרך חזרה, בשעת אחר הצהריים שמענו את אותן חדשות. כתבת מרגש, למי שהיו צעירים באותו רגע, ואולי לא רק להם. עובדה שהאחיין שלי בן ה20 שומע את המוזיקה הזאת היום. אבל בשבילנו, טוב, חלק מאיתנו… לנון היה כמעט אלוהים.
Aerodynamic frames are designed so as to fit snugly, allowing just the right amount of air flow between the eye and the lens, to provide wind resistance and prevent fogging of lenses. The flexible frames take up the contour of the user and successfully provide wind resistance which may result in watering and squinting of the eyes.
longchamps le pliage http://www.joecwilliams.com/sac-longchamps/longchamps-le-pliage/longchamps-le-pliage-106132.html
פוסט מרגש.
מבאס לגמרי כשהאמן שאתה כל כך מעריץ ואוהב מת ככה סתם.
גם לי היה מאוד קשה וטראומתי לאבד את 2Pac, על כל ההבדלים. ואת מאיר אריאל.
התאוששת מאז?…