איך הפסקתי להתווכח על פוליטיקה עם דודה ברוריה

כל ליל סדר אתם נתקלים בה: דודה ברוריה. היא לא חייבת להיות ברוריה, כמובן, יש גם אופציה למלכה, רבקה, אורה, נתנאלה (נדיר יותר), אבל הפנוטיפ הוא זהה: זו הדודה עם הפלולה שיושבת צמוד אליך כל שנה (למרות שעד היום עוד לא הצלחת להבין מאיזה צד היא: שני ההורים שלך מתנערים מכל אחריות גנטית כלפיה), וחייבת להיכנס איתך לויכוח פוליטי, רבע שעה לאחר תחילת האוכל.
"נו, יציאת מצריים. יופי. נראה לי שהשנה המצרים בעצמם רוצים לצאת ממצריים, מה? הערבים שלך שאתה כל כך אוהב? אה?"
"אגבבמככגג מצאכגדאאך" אתה עונה לה, תוך כדי לעיסה נמרצת של גפילטע אפרורי בטעם קלקר.
"סליחה?"
"אמרתי שאין שום קשר בין הדיעות הפוליטיות שלי ובין האהבה/שינאה שלי לאומה הערבית".
"מה?"
"אני חוזר: האופן בו אני מתייחס לפלסטינאים, או "הערבים" כמו שאת קוראת להם, לא קשור לאהבה או שינאה. הוא קשור לעובדה שאני יכול להילחם איתם עד קץ כל הדורות, או לעשות איתם שלום. במקרה שלי, אני מעדיף את הדרך השניה. במקרה שלך, את מעדיפה את הדרך של ליברמן. אגב, לא שאלת אותי מה מקורות המימון שלי היום! אז בואי אני אעזור לך: יש לי ילדה בת עשרים שמרוויחה 7 מליון שקל בשנה ממקורות לא ידועים ומעבירה לי את הכסף. אחלה מקורות מימון. ונחשי מי לימד אותי לעשות את זה?"
"ליצן. כרגיל." אומרת ברוריה, "זה ההבדל בינינו: אני מדברת איתך ברצינות- ואתה עושה לי סטנדאפ".
"לא. ההבדל הוא שאני איש שרוצה שלום, ואת אישה שרוצה מלחמה. וזה הגיוני: את לא תמותי במלחמה הזאת, אז מה אכפת לך לשלוח אחרים למות במקומך?"
" אז אנחנו צריכים לספוג קסאמים ולא לעשות כלום. הבנתי".
לא, ברוריה, לא הבנת כלום. אם היית מבינה משהו ולא מתבוננת בעולם מבעד לעיניים של ילדה מוגבלת בת שנתיים שחטפה ציסטה גדולה במוח, היית מבינה שאני מתעב את החמאס לא פחות ממך- אני פשוט לא משתמש בו כתירוץ לא לעשות שלום עם האויבים שלי, זה הכל.
"יודע מי צריך באמת לצאת ממצריים? גלעד שליט. מה יש לך להגיד על זה? הא?"
"מה יש לי להגיד? הרבה: קודם כל, גלעד שליט לא במצריים. הלוואי ועזה היתה במצריים, אבל בגין היה מספיק טיפש לא להחזיר אותה יחד עם סיני. דבר שני, מה גורם לך לחשוב שאני רוצה פחות ממך את גלעד שליט בבית??"
"לא ראיתי אותך הולך להפגין למענו!"
"נכון, כי ההפגנות המפגרות האלה לא יחזירו אותו. ובכלל, למה מקיימים את ההפגנות האלו בהרצליה? ההרצליינים מחזיקים את גלעד שליט??"
"החברים שלך בעזה מחזיקים אותו. למה אתה לא הולך לגור איתם, אם אתה כל כך מבין אותם??"
האמת היא שלא הייתי רוצה לגור בעזה, אבל את הסדר הבא אני מעדיף להעביר שם מאשר ליד הפלולה הניאנדרטלית הזו.
"ואם כבר מדברים, מה יש לך להגיד על המשפט של קצב?" הפציע לפתע ברוריה.
"לא יודע. מה יש לי להגיד?" תמהתי.
"זה נראה לך מכובד, שנשיא של מדינה מגיע למשפט- והשופט הוא ערבי? הא?"
היציאה הזאת השאירה אותי המום לגמרי. פתחתי את הפה כדי להסביר לה שגם אונס הוא מעשה לא לגמרי מכובד, ואני מעדיף את ג'ורג' קרא בכל תפקיד בממשלה הזאת מאשר כל חבר נוכחי בה- אבל אז נחתה עלי התבהרות, ופשוט לא עניתי.
כי זה הדבר התמוה בויכוחים פוליטיים: הם העיסוק העקר והאידיוטי ביותר ביקום, ובכל זאת אנחנו מתעקשים ליפול למלכודת הזאת בכל הזדמנות. הרי בואו נחשוב רגע: מה הסיכויים שאצליח לשכנע את דודה ברוריה לתמוך בשלום עם הפלסטינאים? מה הסיכויים שהיא תצליח לשכנע סמולני כמוני ש"עופרת יצוקה" היתה מלחמת קודש, ולא טבח חסר תכלית? כיצד יתנהל ויכוח ביני ובינה על הנושא?
"הרגנו כמעט 1500 איש בעזה, חצי מהם אזרחים. 400 מהם ילדים. זה לא עושה לך כלום?" אני אפתח.
"במלחמה כמו במלחמה", תענה לי ברוריה, קלישאתית יותר ממנהלת בית ספר יסודי בקרית ביאליק.
"מאיפה את יודעת? היית פעם במלחמה? ירו עליך פעם?" אני אגיד.
"לא" היא תענה.
(”חבל", אני אמלמל לעצמי בשקט).
"וחוץ מזה, כשחוטבים עצים- עפים שבבים!" היא תפלוט מן הסתם.
"400 ילדים מתים הם בעיניך "שבבים"? אני אגיד.
"עזוב אותי עם הילדים המתים! עובדה שהנחתנו עליהם מכה!" היא תאמר.
"מכה ששווה לתחת: עובדה שאחרי שנתיים המצב חזר לקדמותו. אז מה עשינו לא נכון? אולי היינו צריכים להרוג יותר פלסטינאים, דודה ברוריה?" אני אגיד בהתלהמות מה.
"אולי", תענה הבהמה.
"כמה פלסטינאים צריך להרוג כדי שיהיה שקט בדרום, דודה ברוריה? תגידי את. 15 אלף? 150 אלף??"
"לא יודעת" היא תגיד.
"שישה מליון?" אני לא אגיד. מה אני, אידיוט?
"את מבינה שאם לך אין שום בעיה עם המוות של אנשים מסויימים, את לא יכולה לדרוש מהם לא לשאוף למוות שלך?" אני אגיד.
"אתם הסמולנים לא מבינים שאין אמונה בערבים. תיתן להם מדינה- הם לא יצליחו לנהל אותה בכלל". היא תעבור נושא.
"את צודקת. אם ניתן להם מדינה, תוך שישים שנה יהיה להם נשיא אנס, שר אוצר גנב, ראש ממשלה שקרן ושר חוץ נאצי" אני אגיד.
"ליצן, כרגיל", היא תחזור על המנטרה. "אז מה אתה מציע? הא? בוא נשמע את הגנרל הגדול!"        "אני יודע מה אני לא מציע: אני לא מציע לצאת למלחמה כל חודשיים, בעיקר בגלל שכבר 44 שנים לא ניצחנו באף מלחמה" אני אגיד, "אם היינו מפעל שכבר 44 שנים מייצר מוצר כושל- היו סוגרים אותנו, נכון? אז למה אנחנו מתעקשים עדיין לבחור תמיד באופציה הצבאית במקום לנסות באמת לעשות שלום?"
"אין שלום עם חמאס ועם החיזבאללה" היא תגיד.
"מי בכלל העלה את החמאס ואת החיזבאללה, חשבת פעם?? שמעת על חיזבאללה לפני שפלשנו ללבנון?"

הויכוח הזה יכול להימשך לנצח, אתם מבינים. אני אתבצר בעמדותי והיא בעמדותיה, אני אדבר על שלום, על דמוקרטיה, על ילדים מתים- והיא תפציץ מנטרות גדושות "הרתעה", "הסברה", "גלעד", "אין עם מי לדבר" ושאר ירקות.
ואם אין לך שום יכולת להשיג את המטרה שלך- למה בכלל לצאת למאבק? הרי זה בדיוק מה שאני חושב על מלחמת לבנון השניה, לא? יצאנו למלחמה באותו אופן בו ערס יוצא מהמכונית כדי לכסח מישהו שחתך אותו ברמזור, ללא תכנון וללא מטרה- אז למה מול דודה ברוריה כל הכללים האלו נמחקים?
אז זהו, שמהיום הכל משתנה. אני לא נכנס יותר לויכוחים פוליטיים עם אנשי ימין, במיוחד אם האנשים הלו הצביעו ליברמן. קירוב לבבות? זיבי. אל תקרבו אלי את הלבבות שלהם: לגזענות אין לב. אנשים כאלו אינם אחים שלי, ושום דבר לא מחבר אותי ואותם לעם אחד, פרט לצורך המתמיד לנשום. לא רוצה להתווכח איתם, לא רוצה לשכנע אותם. אני אמשיך להפגין נגדם בכל הזדמנות, לעצבן אותם כמה שיותר ולעשות הכל שיעופו לקיבינימאט- אבל עם הויכוחים גמרתי. לפחות עד הסדר הבא.