אבידות ומציאות

בתחילת שנות התשעים, היה לי הכבוד להיות אחד האנשים היחידים שעסקו בתחום אמנותי מרתק אך גוסס: תסכיתי רדיו. אחת לחודש (פלוס מינוס), במחלקת הנוער של "קול ישראל" בירושלים, נאספנו לנו קומץ שחקנים צעירים לצד שחקנים ותיקים, ועסקנו בשימור ז'אנר קסום שכצפוי, הלך והתמוסס לעבר סתיו ימיו. הז'אנר הזה הצליח לאחד מספר משוגעים לדבר כמו הבמאי (והסופר) שמעון ריקלין- איש נפלא שהתעקש להשקיע בתסכיתי רדיו את מיטב מרצו וזמנו, המפיקה מירי שרף ומספר שחקני תיאטרון שאהבו את התסכיתים בכל ליבם, ועשו הכל כדי לשמור על התחום הזה בחיים: עליזה רוזן, יעקב בוך ועוד.
גם אנשי רדיו נודעים בחשו יחד עימנו בקלחת התסכיתאות העברית: נפתלי מנשה, נאוה סביון ואפילו נועם גילאור, עימו שיחקתי פעם בתסכית קומי בשם "רומן ויסמין", מעין פארודיה רדיופונית על ז'אנרים קולנועיים נבחרים, מסוג היצירות שההסטוריה שוכחת מהר, אבל לשחק בהן- זהו כיף צרוף.
נועם גילאור לוהק למבחר תפקידים בתסכית הזה, ובאחד הפרקים, אני זוכר, גילם את דמותו של ויטו קורליאונה כאשר פלח תפוז תחוב בזוית פיו, וגרם לכולנו פירכוסי צחוק בלתי נשלטים. "הוא שחקן מצויין" אמרה עליו עליזה רוזן, "וקומיקאי בחסד. אז למה הוא הלך להיות שדרן?"
לאחרונה מצאתי עצמי מהרהר בבחור המצויין הזה, נועם גילאור, ובבחירה נוספת שלו: "מציאות", תוכנית הרדיו שלו המוגשת בימי שישי אחה"צ. תוכנית, איך נגיד.. פרובלמטית קמעה. הבעיה שם אינה נועם – הוא קולח ונעים ומקצוען כהרגלו, אבל הוא לא לבד באולפן. יחד עימו מגיש את התוכנית בחורצ'יק נוסף (לא חשוב השם, באמת), שהוא ללא כל ספק השדרן המעצבן ביותר ששמעתי בחיי.
נתחיל בעובדה שהבנאדם סובל מאף סתום- ואם דקה אחת של אינפוף קשה להאזנה, נסו להקשיב לדבר הזה שעתיים רצוף. ומילא האף, הבעיה הגדולה של האיש לא קשורה לאף הסתום שלו, אלא לגישה הסתומה שלו: האיש לא משדר לנו, המאזינים- האיש משדר לעצמו. כמו ילד היפראקטיבי ששכח את הריטלין ומצא לטאה, הוא משתולל מאושר כאשר הוא מגלה תגליות מוסיקליות בנאליות לחלוטין (וואוו, גילית את ה"קינקס"! אתה ללא ספק השדרן הראשון ששמע עליהם! את מי תגלה לנו בשלב הבא- חיפושיות הקצב??) ולאחר שהוא טוחן לנו בראש עם עוד פיסת בנאליה משומשת- הוא מתעקש להשמיע אותה ו..לשיר אותה, תוך כדי! מי בכלל רוצה לשמוע את רוברט פלנט שר שיר, אם אפשר לשמוע את פינוקיו מאנפף לנו אותו, תוך כדי גילוי מבסוטיות עצמית ודחקות שלא שמעתי מאז ימי הטירונות?
הזחיחות הנחלאווית של הבחורצ'יק הנ"ל מצליחה לחרפן לי כל תא בגוף, מפני שהיא לא קיימת רק אצלו. הזחיחות הזו, הידועה בשם הביולוגי: "בוא נשתין על המאזין/קהל/לקוח שלנו כי העיקר שאנחנו נהנים" הפכה כאן למגיפה בשנים האחרונות. יש קו ישר מאד שמחבר את כל אותם נותני שירות דלוחים-אך-מגניבים, שמגיעים לעבודה כאילו היא המסיבה הפרטית שלהם, ומשתינים בקשת עלינו, המה שמם האלה, נו.. אה. . הלקוחות. לקוחות שמקבלים שירות גרוע, בדיוק כמו הלקוחות של אותה חנות וידאו/מוסיקה/ג'ז מיתולוגית בתל אביב, ההיא ששוכנת היום במבנה של קולנוע "מקסים", לאחר שעברה לשם מהגומחה השנקינאית בה שכנה בשנות התשעים. החנות הזו- שללא ספק, מכילה מבחר מרשים מאד של יצירות קולנועיות- מאכלסת את הזבנים והזבניות השחצנים והמאוסים ביותר בתולדות הישוב העברי, וכבר שנים אני מנסה להבין למה. מה גורם לאותו צעיר עתיר פיאות לחיים לחוש כה נעלה על פני, עד שמעולם הוא לא חש צורך להביט בי בעיניים בשעה שהוא מחליף לי דיוידי? ולמה חבורת הצעירים המעודכנים- והמובילים- החברתיים העליצים הללו חייבים לשים את המוסיקה שלהם (שנעה בין ניק קייב אחד למשנהו) בפול-ווליום, ולגרום לי לצעוק את שם הקלטת אותה אני מחפש? באחת הפעמים בה הגעתי לאותה חנות וניסיתי להשיג את "גונבי האופניים"- הבנתי לפתע שהבמאי דה סיקה עצמו היה משכיר לי את הסרט באופן חביב יותר מאשר האידיוט השחצן שעומד מולי, מנהל דיאלוג מגניב עם חברו לנשק, ולא טורח להקשיב או להביט בי, הלקוח השמנמן שלו. מה הסיבה לשחצנות הזו? כבר שנים אני מנסה להבין. שאר הזבנים בהם אני נתקל מדי יום- מוכרי בגדים, מוכרי ספרים, מוכרי חצילים- עושים את עבודתם נאמנה. מדוע הטמבל המחומצן מולי משוכנע שהוא ג'ים ג'רמוש?? הוא כולה זבן, אינעל רבאק!
כל זה מתקשר לי בשיא הטבעיות למלצר המגניב במסעדונת (החמודה דווקא) שנמצאת בתוך שוק הפשפשים ביפו, שלא ממש חש צורך להתנצל כשהוא שוכח להביא לך מנה לה חיכית חצי שעה. הוא אפילו קורא לי "חבריקו" בחיוך, ומכריח אותי להרגיש תרח זקן ועצבני כאשר אני ממלמל לעצמי את ה"חבריקו תקרא לאמא שלך, חתיכת אהבל עם ראסטות", אבל השיא שייך לבית קפה כלשהו שנמצא בגני תקוה. פעם בשבוע אני נוהג לשבת שם בבוקר, אולם לאחרונה המקום היה בשיפוצים, וכאשר הגעתי לשם, בתום השיפוצים, גיליתי כי אכן המקום עבר שידרוג: באמצע בית הקפה מבצבצים שני שולחנות יפהפיים ואליהם מצורפים כסאות בר גבוהים ותואמים. האמת היא שנורא התחשק לי לשבת על אחד הכסאות הללו במקום על כסאות בית הקפה הסטנדרטיים יותר והנוחים פחות, אולם בכל פעם התברר לי שחבורה עליזה ומגניבה תופסת את הכסאות: ניחשתם נכון, אלו הם המלצרים. יש לי רושם עמום שהשיפוץ הזה לא נועד דווקא לשפר להם את תנאי השירות, אלא להנפיק ללקוחות עוד שולחנות וכסאות- אבל לך תסביר את זה למלצר עברי, שלא שמע על מונחים כמו "תודעת שירות". אפילו "תודעה" זו מילה גדולה עליו, אלא אם כן לומדים אותה לפסיכומטרי. וכך נגזר עלי להצטנף בכסא נצרים לא מאד נוח, לשתות קפה לא ממש טעים, לגמוע מרק שעועית בהחלט לא חם- ולהביט בקנאה במלצרית שיושבת שני מטר מעלי, ומנהלת שיח תרמילאים בקולי קולות עם חבריה המלצרים: מה עדיף- בוליביה או גואטמלה? איזה טרק עדיף: סובב אנאפורנה או האגמים הקפואים? ואיפה אפשר למצוא רשימה של החוות האלו באוסטרליה, בהן אפשר לעבוד ולטייל? שאלה טובה. למה לא תתחילי לנסות לעבוד במקום בו את נמצאת עכשיו, ולתת לי תפריט? אני מחכה פה כבר רבע שעה, אינעל אחותך הצולעת!
ברור שחלק גדול מהאשמה היא של אנשים מנומסים כמוני, אנשי לא- נעים. לא נעים לי לנזוף, לא נעים לי לבקש לדבר עם המנהל, ולך תדע אם המנהל נמצא בכלל בבית הקפה, או שהוא שועט בארבע-על-ארבע שלו בחוף געש ברגעים אלו ממש. לא נעים לי אפילו לכתוב את שמותיהם המפורשים של אותם נת"מים (נותני-שירות-מעאפנים) שסיפרתי רק עכשיו על מעלליהם. אני לא יודע לעמוד על שלי במדינה בה כל היתר יודעים, מתברר. אז אם כולם יודעים לבקש תמורה לכספם- למה כל כך הרבה נותני השירות מתעקשים להישאר בהמות? פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה, חבריקואים.