קדושי זגלמביה

מאז שנות השמונים העליזות אני מעריץ מושבע של סטיבן קינג. לא החלטתי מי מקומם אותי יותר: אנשים שקוראים לו "סטפן קינג", או אנשים שקוראים לו "סופר אימה". כי לקרוא לסופר נפלא כמוהו "סופר אימה", זה בערך כמו להתייחס ללורי אנדרסון כאל "ההיא ששרה על סופרמן", או לפטור את מאיר אריאל ז"ל כ"ההוא ששר על הנחש". סטיבן קינג איננו "סופר אימה"- סטיבן קינג הוא סופר. סופר נפלא, מדוייק, מצמרר, רגיש, מצחיק (לעיתים קרובות)- ונכון, רוב הספרים שלו משוטטים במחוזות האפלוליים של הנפש, הדיכאון והמוות. אבל גם כאשר הוא מפחיד- הפחד הזה לעולם לא מתקיים ללא סיבה, הוא כמעט תמיד מהווה דימוי מתוחכם זה או אחר שנוגע בנפש האדם ובצורך שלנו להתמודד עם פחדים, הדחקות, חרדות, סיוטים וחולשות.
לפני מספר שנים קראתי בעיתון טור של חבר, שסיפר על סיטואציה עצובה, טעונה ומעניינת: הוא וזוגתו לשעבר נפגשו למשך מספר שעות, לאחר שלא ראו זה את זו זמן רב, כדי לקבור את כלבם המשותף. בדחף של רגע, החלטתי לקחת את הסיפור הזה, לשנות אותו ולהפוך אותו לתרגיל כתיבה: מה היה קורה אם סטיבן קינג היה כותב סיפור קצר על פי הנושא הנ"ל? כעבור מספר שעות צץ לו הסיפור "לקבור את סושי".
כשאני קורא אותו שוב היום, ברור לי לגמרי שיש כאן נסיון מאומץ (ולעיתים מאולץ) לכתוב כמו מישהו אחר, פלוס גודש דימויים ומה לא- אבל אני אוהב את התוצאה, בעיקר כי מבחינתי מדובר עדיין באיזשהו תרגיל כתיבה. סוגיה אחת לא פתורה היא שם הסיפור: "לקבור את סושי" הוא שם ישיר מדי, לטעמי. אם יום אחד הסיפור הזה יצא לאור, אני חושב שאשנה את שמו ל"קדושי זגלמביה"- שלט שניצב באמצע יער בן שמן, בדרך למודיעין. יש משהו מסתורי בשלט הזה, היות ואף אחד לא הצליח להסביר לי מי היו קדושי זגלמביה ולמה החליטו להנציח אותם דווקא באמצע שום מקום. אבל אנחנו סוטים מהעיקר, המחווה הקטנטונת שלי לסטיבן קינג:

לקבור את סושי

באחת ורבע החל לפתע הסאמסונג של אפרת לזמזם את "להשתטות לפעמים" של גבי שושן.
בימים כתיקונם, הרינגטון הזה היה משחרר אצלה חירחורי צחוק בלתי נשלטים:
"אז נקנה מאתיים גרם גבינה"? הללו? מי כתב את השורה ההזויה הזאת ומה בדיוק הוא הסניף באותו בוקר?? אבל אותו יום שישי לא היה יום כתיקונו, וגם חצי השנה שקדמה לו לא היתה כתיקונה: הרינגטון הזה שייך לעומר, לא לאף אחד אחר- וכבר חצי שנה שהוא לא יצר איתה קשר.
כלומר: יצר קשר, בטח שיצר קשר, אבל לא בצורה ישירה: עורך הדין האידיוט שלו התקשר לעורך הדין הדביל שלה, היו להם שבע-שמונה פגישות ברבנות שלא יצא מהן כלום, חליפת אימיילים מגעילה, תוקפנית ועקרה- כמו חיי הנישואין שלהם, אם מתעקשים להתפייט. אבל מאז שעומר עזב את הבית ושכר את החושה ההיא בכפר ויתקין, עם כל המריבות והדמעות והבלגאנים, על כלל אחד הם הצליחו לשמור: הוא לא מתקשר אליה יותר. לא בפלאפון, לא בבזק, לא בווקי-טוקי עשוי משני גביעי קוטג' עם חוט, נאדה. היא לא רוצה לדבר איתו, והוא לא רוצה לתת לה גט. נורא פשוט.
לאחר הצילצול החמישי היא החליטה לענות, רק מתוך סקרנות.
"עומר?"
"כן".
"פששש.. ריספקט! מה מביא את כבודו להתקשר? אני מתכוונת, אם זה לא-"
"אפרת, סושי מתה".
"מה??"

סושי מתה, הוא חזר. נדרסה. יצאה מהבית בריצה לכיוון הצרכניה של המושב, וכעבור כמה דקות נשמעה חריקת בלמים איומה, יללה אחת, ושקט. אף אחד לא הספיק אפילו לראות איזה מכונית היתה לבן זונה שדרס אותה.
"אתה נתת לה לצאת מהבית שלך בלי רצועה?"
"אפרת, זה מושב פה. אוקיי? מושב? עם פרחים ופרפרים? כל החיות פה מתרוצצות בלי רצועה– תגידי, זה מה שחשוב לך עכשיו? למה נתתי לה לצאת בלי רצועה??"
" מצטערת" נפלט לאפרת פתאום, "פשוט.. לא יודעת מה להגיד. איפה אתה?"
"בדרך אליך".
"אלי הביתה? כי אני-"
"לא, אני בדרך לחנות. את עוד שם, לא?"
היא עוד שם. לבד. הוא חשב בהתחלה לקבור את סושי ליד הבית שלו בכפר, אבל אז הבין שיהיה מכובד יותר לקבור אותה ביער בן שמן, בחורשה הקטנה בה שניהם מצאו אותה, לפני שלוש שנים וחודשיים. ושמונה ימים.
"אמא שלי צריכה להגיע אלי בערך בחמש, עומר. היא מביאה לי סירים".
"זה בסדר, נעשה את זה זריז. הייתי שם עד עכשיו, ביער, חפרתי שם כבר קבר וכל זה, אבל אז חשבתי שאולי תרצי להיות שם איתי ו.. את יודעת.. לטמון אותה יחד".

הדמעה הזו תפסה אותה לא מוכנה. ברור לה שהיא בוכה לא רק על סושי, ברור לה שמשהו עמוק יותר מתחיל להיפתח פתאום, אבל היה משהו מקסים מדי בכלבה הזאת, שנגנז לפתע באחת עם המילה המבחילה הזו, "לטמון".
"אפי?"
"מה?"
"את שם?"
כן, היא שם. מחכה לו על המדרכה בבזל, ליד חנות הפרחים של בירנבאום.

כעבור חצי שעה הם עלו על כביש מספר אחד. הג'יפ המעאפן עדיין סוחב. בקושי, אבל סוחב. הם לא דיברו הרבה, פרט לכמה מילות נימוסין.
"אז רגע, עומר.. אני לא מבינה. השארת את סושי שם, ביער?"
"לא. היא כאן, במושב האחורי. עטפתי אותה בשמיכה".
אפרת סובבה את ראשה. על המושב האחורי היה פרוש סדין גדול, לידו מעדר חלוד ואת חפירה מלאים בוץ ועפר, ובקצה הסדין שמיכת פיקה משובצת, עוטפת משהו קטן, דומם.
"אתה חושב שהיא סבלה?"
"לא נראה לי. הגעתי אליה ממש דקה אחרי התאונה, והיא כבר היתה מתה.
אני חושב שהיא שברה את העצם הזאת בצוואר, נו, ה-"
"אוקיי, אוקיי, הבנתי".

הם מצאו אותה לפני שלוש שנים ומשהו, בטיול ליער בן שמן, יושבת בשקט באמצע שומקום ומביטה בהם במבט המופלא הזה שלה, בעיניים הענקיות והטובות האלו. ומה שהכי מדהים אותם, עד היום, זו העובדה שאין לאיש מושג מאיפה היא צצה. לא היה לה קולר, ואין שום בית ברדיוס של קילומטרים משם.
"היא פשוט נחתה מהשמים" אמרה אפרת; "היא היתה המלאך שלנו".
"נכון. ועכשיו היא חוזרת למעלה" אמר עומר, "לספר שלא ממש הלך לה".

אפרת לא ענתה. בפעם האחרונה ששניהם ניסו לשוחח על הנישואים הרעועים שלהם בצורה בוגרת- זה נגמר רע מאד. היא תובעת ממנו חצי מהבית החדש שלהם, הוא טוען שהבית נקנה בכסף שלו, לא שלה, היא טוענת שזה לא רלוונטי כי הבית נקנה לאחר שהם התחתנו, ולכן נחשב אוטומטי רכוש משותף. הוא טוען שזה פרט טכני בלבד, היא טוענת שטכני או לא טכני- מגיע לה חצי מהבית או מאתיים אלף דולר, ועד שהיא לא רואה צ'ק- אסור לו להתקרב אליה. הוא מסכים, ועובר לגור אצל ההורים שלו. היא הולכת לבית משפט, ומבינה שהמשפט יגרר לפחות חמש שנים עד שהיא תראה גרוש, אם בכלל. היא מסכימה לשלום בית והם חוזרים לגור יחד. כעבור שבוע, היא מגיעה למשטרת דיזנגוף באמצע הלילה ומגישה נגדו תלונה על תקיפה. הוא נעצר, מבלה לילה במעצר, מסתכסך עם ערס בשם דנינו, חוטף ממנו מכות רצח, חוזר הביתה עם שלוש צלעות שבורות, ומגלה למחרת שאף מתנ"ס כבר לא מוכן לתת לו ללמד כדורסל בגלל התלונה והמעצר. אפרת מתקשרת אליו בצהריים ומודיעה לו שהיא מוכנה לבטל את התלונה במשטרה,תמורת חצי מהבית. במקום להתפייס, הוא מצטט לה משפט ששניהם אהבו למלמל פעם מול הדיוידי:
You're gonna learn about loss.
היא טורקת ומגישה נגדו מיד תלונה על איומים, הוא טוען במשטרה שזו בסך הכל בדיחה, ציטוט של רוברט דה נירו מ"פסגת הפחד". הוא נחקר, משוחרר, לוקח את כל הדברים שלו ושוכר בית פיצפון בכפר ויתקין בחמש מאות דולר לחודש. עם גינה ועם שקט ועם סושי.
כביש מספר אחד עומד להתפצל. נתיב אמצעי לירושלים, נתיב ימני למודיעין. הג'יפ נכנס למנהרה, יוצא ממנה ושועט לעבר יער בן שמן. השמיים כחולים כמו אקונומיקה של בית שימוש, האדמה יבשה כמו דב אלבוים והאוירה ברכב נעימה כמו מסמר חלוד בעין.
"היו לה חברים שם?" שאלה אפרת.
"איפה?"
"בכפר ויתקין. היו לה חברים שם?"
"חברים כלבים או חברים אנשים?"
"לא יודעת. גם וגם".
"ככה" ענה עומר, "רוב הזמן היא היתה בחצר האחורית, ליד המלונה. יש לי שם איזה רבע דונם דשא וממול יש דיונה שחבל לך על הזמן. כל ערב היינו יוצאים לטיול, היא ואני, דרך הדיונה עד לחוף של מכמורת, ובחזרה."
"אז לא שיעמם לה, אני מבינה".
"שיעמם לה?? לא. לסושי לא משעמם אף פעם".

הכביש נעשה צר יותר. "טיפש אחד יכול לשרוף יער שלם!" הזדעק לפתע אחד משלטי קק"ל מולם.
אפרת התחילה לבכות.
"את בסדר, אפי? שאני אעצור בצד לרגע?" שאל עומר.
"לא. תמשיך לנסוע. בוא נגמור עם זה כבר" היא ענתה.
"את בטוחה?" ידו נגעה לשבריר שניה בשערה.
"זהירות!" הזדעק שלט נוסף, חלוד יותר, ממול. עומר הסיר את ידו כדי לאחוז בהגה. אפרת הצטנפה קרוב יותר לחלון, נושפת אדים על השמשה. כעבור רגע היא הושיטה אצבע והחלה ליצור עיגול קטן על החלון, ספיראלה גמדית.
הספיראלה קפאה רגע במקומה, ואז החלה להגיר טיפות קטנות למטה, לעבר הידית.
"כמו דם" היא מילמלה, " טיפות קטנות של דם".
"מה?" שאל עומר.
"שום דבר".

בשתיים ורבע הם הגיעו לחורשה. עומר דומם מנוע, ירד מהג'יפ וניגש לצד השני כדי לפתוח לאפרת את הדלת. היא ניסתה לחייך, זה לא ממש הצליח.
"ג'נטלמן עד הסוף, אה?"
עומר שתק. "לעזור לך? את בסדר?"
"אני בסדר", היא אמרה וירדה מהג'יפ. הנעליים שלה לא בנויות לקרקע הזאת, אבל לא היה לה זמן להחליף.
שניהם צעדו בשקט לעבר בור עמוק בין שני עצי אורן גדולים. ריח טוב של אדמה מילא את האויר והצליח להתגבר לרגע קט על ריח הזיעה החמוצה שנדפה מהטי-שירט הדהוי של עומר.
" בטוח שמצאנו אותה כאן?" שאלה אפרת, "נדמה לי שזה היה יותר קרוב לכביש"
"זה היה בערך מאתיים מטר הלאה, אבל פה שקט יותר. אנחנו לא רוצים שכל מיני אנשים יחרבשו לנו את הקבר".
"רק שנזכור איפה זה" אמרה אפרת, "לא נראה לי שמישהו עובר פה בכלל".
"אני יכול לחפור בור חדש, יותר קרוב לכביש, אם את רוצה".
"לא, זה בסדר. אתה רוצה שאני אביא אותה מהאוטו?"
"עזבי, אני אביא אותה. אני במילא מלא ליכלוך וג'יפה".
עומר ניגש לג'יפ והוציא מהמושב האחורי את השמיכה המשובצת, עטופה בסדין ובתוכו החבילה הדוממת.
הוא הביא גם את המעדר החלוד ואת החפירה, פרק את המטען ליד הבור, נעמד, ומשך קצת באף.
"זה בסדר" אמרה אפרת.
"מה בסדר?"
"זה בסדר אם אתה רוצה לבכות, אתה יודע. מותר לך".
"אני לא רוצה לבכות, אפי. נכנסה לי זיעה לנחיריים, זה הכל".
"רגיש כמו ג'מוס" חשבה אפרת לעצמה, "כרגיל. והמבט העוין הזה בעיניים. שום דבר לא השתנה. מה אני עושה פה בכלל?".

שניהם עמדו והתבוננו בשקט בבור העמוק. האויר עצר מלכת, אף שבריר של משב רוח לא התקרב אליהם.
"מה עכשיו?" שאלה אפרת.
עומר מחה זיעה ממצחו, התכופף והחזיק את השמיכה המשובצת. הוא הניח אותה בעדינות ככל האפשר בתוך הבור, ואז ניגש הצידה ונטל את את החפירה.
"את רוצה להגיד משהו לפני שאני.. מכסה?"
אפרת חשבה. "לא יודעת, עומר, קשה לי עם זה. אתה רוצה להגיד משהו?"
"לא. אין לי מה להגיד".
"אז יאללה".
"מוכנה?"
"שניה" היא אמרה, "אנחנו צריכים לסמן את המקום הזה איכשהו".
"מה?"
"לסמן, שנדע שזה המקום. אולי נשים פה איזה אבן או סלע או משהו?"
"הכל פה מלא אבנים וסלעים, אפי. זה יער. גשם אחד והכל נשטף".
"אני לא רוצה שהיא תהיה קבורה פה ואף אחד לא ידע, אתה מבין?" אמרה אפרת.
"אני מבין".
היא חשבה רגע, ואז הסירה לפתע את הטבעת שלה, ניגשה לאחד משני העצים הסמוכים לבור, נטלה ענף קטן, חרצה בעזרתו חריץ עמוק בגזע- והניחה בתוכו את הטבעת.
"זהו?" שאל עומר.
"לא. אני רוצה גם את הטבעת שלך".
עומר התבונן בה בשקט, במבט די דומה למבט שנעץ בה בלילה בו הסביר לה שלא היה לו שום דבר עם המורה הג'ינג'ית ההיא מהחטיבה, מיכל מרצ'נקו. באותו לילה זה לא עזר לו, וגם עכשיו לא.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"כן".
"זה לא חייב להיות ככה, אפי"
"זה כן חייב."

הוא הניח את את החפירה בצד, הסיר את טבעת הנישואין שלו מאצבעו המיוזעת והניח אותה בכף ידה של אפרת. כף ידו נסגרה בעדינות על כף ידה, אבל היא משכה אותה בנחישות, ניגשה הצידה והניחה בתוך חריץ הגזע גם את הטבעת שלו.
לאחר מכן היא נעצה את הענף בגזע, הביטה ימינה ושמאלה והתחילה לספור.
"שמונה, תשע, עשר, אחד עשר".
"מה את עושה?"
"סופרת עצים. אנחנו נמצאים שלושה עשר עצים ימינה מסוף הדרך. תזכור את זה, עומר?
שלושה עשר עצים ימינה".
"שלושה עשר", חזר אחריה עומר.
"תזכור. הקבר נמצא בין העץ השלושה עשר לארבעה עשר. תבטיח לי שתזכור".
"אני אזכור".
"תבטיח".
"מבטיח", הוא ענה, ונטל את את החפירה.

בשלוש וחצי הג'יפ עלה שוב על כביש מספר אחת, משייט כרגיל על תשעים קמ"ש ונוסע מערבה ככל האפשר. עומר שתק, אבל הרגיש חלקלקות כמעט נעימה באצבע נטולת הטבעת. הוא פתח רדיו ושמע את לאונרד כהן שר על סוזאן. תה ותפוזים, הוא חשב, מה הקטע של היהודי הזה עם תה ותפוזים, ממתי מישהי נותנת למישהו תה ותפוזים, וממתי מישהו כותב על זה שיר, ביג דיל.
הוא הביט בשעון: רבע לארבע. שיט. כל היום הלך. הג'יפ בקושי סוחב, רק שלא יתקע עכשיו באמצע הדרך. הצלעות עדיין כואבות, הוא לא בכושר. מי היה מאמין שיקח לו ארבעים וחמש דקות לקבור כלבה אחת.

החלון היה פתוח ורוח נעימה של יום שישי החלה לפרוע את שיערו. עומר נשם עמוק, חייך קצת, ומחה את הדמעה הקטנה שהחלה לזלוג לו במורד החולצה.
זה בסדר, זה בסדר לבכות עליה, הוא חשב. היא צודקת, אפרת. זה בסדר לבכות לפעמים.
ברדיו קט סטיבנס שר על ליסה העצובה. קיבינימאט על כולכם, גברים רגישים, הוא חשב. גם אני מוכן להיות מטרוסקסואל. אני מוכן אפילו למרוח לעצמי קרם גוף, רק שלא למדתי לנגן על שום דבר ולי לא היה אבא שישלם על האוניברסיטה או אמא שתגיד לי שלמכור פרחים בגיל שלושים ושתיים עם תואר שני בסוציולוגיה זה טוב מאד, גם עם משכורת של שלושת אלפים ברוטו, כי הפנימיות של הבנאדם היא זאת שקובעת בזוגיות, ולא הכסף שאת עושה. קיבינימאט על כולם, הוא חשב, לא אכפת לי. אני חופשי ואני בריא ואני נושם את האויר הנפלא הזה, וזה כל מה שחשוב.

כעבור שעה פנה הג'יפ השחור ימינה מבית הפנקייק לתוך כפר ויתקין. מודעה חדשה על הופעה של מיקה קרני בבית העם תלויה ליד הצרכניה של באשקין. עוד חמישים מטר הוא מגיע הביתה. סושי בטח שמעה כבר את הג'יפ, יצאה מהמלונה והתחילה לכשכש בזנב, החמודה הזאת. עוד כמה שניות היא תתחיל לנבוח, תחכה לו ליד השער בשמחה היסטרית, תקפוץ עליו ותלקק לו את היד והאף והאוזן והפרצוף. טונות של ריר, אבל לו לא אכפת. יש רגעים ששווה לחיות חיים שלמים למענם, הוא חשב.