לאסקימואים, כך מספרים, יש למעלה ממאה מילים שונות המתארות שלג. לבדואים עשרות מילים נרדפות למילה "מדבר". ולנו? לנו יש לאטמה, בוּניה, זאפטה, נוגרה, זברגיליה, סנוקרת, מסובבת, שמאלית, נאגחה, זעץ, ראסיה, פליק, קוואבאנגה.. כל עם- ושמות העצם הקרובים לליבו.
וכמה מילים עבריות מתארות רגשות? הרבה פחות. כשערס ממוצע שורק למישהי ברחוב ומנסה לשכנע אותה להתמסר לו בשל מידותיו הנאות- הוא יכול לבחור מילים וביטויים מתוך מגוון ורבאלי עצום, המתאר את עינוגי הגוף אותם הוא מעוניין לנפק לה. אבל כמה אופציות לשוניות עומדות בפניו, בבואו לבשר לאהובתו שהוא אוהב אותה? מעט מאד. "אני אוהב אותך" הוא סטנדרט. אפשר כמובן להשתמש ב"מחבב" הקריר, "חושק" החרמני, "בלעדיך אני חצי בנאדם" האידיוטי או "מת לבלוס לך ת'טחול" הפסיכוטי, אבל בשורה התחתונה- האהבה שלנו מוגבלת מאד, לפחות מבחינה מילולית. ולא בכדי: מאד מסובך להמציא מילים חדשות לרגשות, מהסיבה הפשוטה שהרגשות שלנו סובייקטיבים. נסו לדמיין ישיבת צוות באקדמיה ללשון, בה מנסים להמציא מילה חדשה שתתאר רגש כלשהו. איך מתנהל הפרוטוקול? "בזמן האחרון אני חש מעין צביטונת באזור הלבלב, כשאני רואה את הפרסומת הקופצת של בר רפאלי והמה-שמו מהישרדות עם השערות. לא יודע להגדיר את הרגש הזה.. משהו מחורמן מחד ומחורפן מאידך, שגורם לי לרצון עז לשבור את המסך בעזרת פטיש חמש גדול." איך נקרא לרגש כזה: "חיצחוץ"? קירשוף"? "גיחקצגעתמוץ"? או אולי פשוט לא ניתן לרגש הזה שם, ונמשיך להתעלם מקיומו- כי הרי זה מה שאנחנו עושים לרוב הרגשות שלנו, לא?
בכלל, רגשות ושפה לא ממש מסתדרים אצלנו. וחבל, כי אנחנו אחד העמים היותר קשקשנים שנוצרו אי פעם: במחזור חיים של נהג מונית ישראלי, למשל- הבנאדם פולט מהגוף שלו יותר מילים מאשר כרומוזומים! כשחושבים על זה, זה אולי התפקיד האמיתי שלנו, על פני האדמה: בתי חרושת למילים. יש לנו המוני מילים לכל חפץ, לכל עובדה, לכל מושג- פרט לרגשות! הנה, באיזשהו שלב בהיסטוריה התחלנו להשתמש ביחידות ומספרים, כדי למדוד כל מיני דברים. הגובה שלי הוא 171 ס"מ, אני גר 564 מטר מהסביח של עובד בגבעתיים, המזגן שלי מכוון בקיץ ל-22 מעלות צלזיוס, הבנק שלי נמצא בארלוזרוב 41 ובתוך הבנק יש לי אובר של 14,763 ₪ בלבד.
מה שלא ברור לי, זה למה אף אחד לא חשב שצריך להמציא גם מידות לרגשות!
אני יושב עם חברה שלי בסלון, אומר לה שאני אוהב אותה, והיא אומרת לי שגם היא אוהבת אותי. שניה אחרי זה אני מדליק טלויזיה ורואה את דב אלבוים ב"חוצה ישראל". אני רוצה לזפזפ לערוץ לוּלי- אבל חברה שלי אומרת: "לא, עזוב, אני אוהבת את דב אלבוים". ואז אני עושה תרגיל פשוט בלוגיקה: חברה שלי אוהבת אותי. חברה שלי אוהבת את דב אלבוים. מסקנה? אני דב אלבוים! לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!
כל הסיוט הזה לא היה קורה בכלל, אם היינו ממציאים מראש יחידות מדוייקות לאהבה. לא ככה? אני אוהבת אותך 27 קילומושמוש, ואת דב אלבוים אני מחבבת 14.3 מגאציפציף. הנה, לא נחמד? איך היה הסרט? ככה ככה. ברוס וויליס מזדקן. הייתי נותן לו 9.6 קילואיבגי, מקסימום 11 מגאגילה-אלמגור. טעים האוכל? טעים לאללה, חמישים וארבע ננוחריימה. אכלת כבר קובה אורז אצל ניסים עיוני במטעמי עירק? טעים בטירוף.. 39 מגאמפרום. איך המסאז'? נעים? אוח, נעים.. 569 ננוגארפילד. נכון כיף? תודה, באמת תודה, אתם אנשים מקסימים. אוהב אתכם 34 מיקרונירמו.
פשוט מעולטרה!!!