לסבא וסבתא שלי קראו יעקב וחנה מלודז'ינוב. אל תנסו לבטא את זה, זה לא ילך- סבתא חנה עצמה לא הצליחה, והפסיקה לנסות חודש לאחר הנישואים.
סבא יעקב היה חייט, סבתא חנה היתה אשת-חייט. אחרי הצהריים, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, הם היו מתלבשים בחליפת שלושה חלקים ויורדים לאלנבי, לטייל בחוצות העיר העברית הראשונה והאחרונה. היא נראתה כמו גרטה גרבו באותם ימים, הוא נראה כמו קרי גרנט- אבל הרויח הרבה פחות.
הם גרו ברחוב מאז"ה בתל אביב. קומה ראשונה, חמישים שנה באותה דירה. פעמיים בחיים הם עזבו את הדירה הזו ליותר מתשע שעות רצוף: פעם אחת כדי לטוס לרומניה, פעם שניה- כדי למות באיכילוב.
זו לא היתה בדיוק דירה, המקום הזה שלהם, זה היה פרוזדור בדמי מפתח. הדלת נפתחת- ואתה עומד מול 124 מטר של הוֹל. אין חשמל בהול, אבל על התקרה יש שלוש לוסטרות, עם יותר זכוכית מליל הבדולח- אבל ללא נורות, כי, כאמור- אין חשמל בהול.
הול זאת התשובה הפולנית לפסלים הענקיים של איי פסחא. כולם יודעים איך זה נראה, כולם יודעים איפה זה נמצא- אף אחד לא יודע בשביל מה זה טוב. זה חור שחור באמצע הבית שבו אי אפשר לחיות, לישון, לעבוד, להתקלח, לאכול, לחשוב, לקרוא, לכתוב או להשתין- אבל אפשר לשלם עליו ארנונה. למה סבא וסבתא שלי התעקשו על הול בבית? פשוט מאד: כי לדודה טניה לא היה הול בבית.
באמצע ההול היתה מין גומחה קטנה. סבתא חנה המציאה לה שם מקורי: מטבח. זה היה המטבח הכי פיצפון בתל אביב, והסתובבו בו הג'וקים הכי ענקיים שראיתי. הם לא התרוצצו על הרצפה, הם לא ברחו לשום מקום- לא היה להם כח לזוז. הם קרסו תחת המשקל של עצמם, כמו הברכיוזאורוסים. הם פשוט רבצו להם על הריצפה, בין הפריג'ידר לתנור, וחיכו שהחבר'ה של גרינפיס יבואו לחלץ אותם ולהחזיר אותם לביוב.
אם היית מצליח לצלוח את ההול של סבא וסבתא שלי, היית מגיע לסלון קטנטן שהכיל פוטל גדול, מזנון פולני עם בקבוק ליקר איצטרובלים שאף אחד לא העז לפתוח, רדיו חום גדול שקולט רק לוקסמבורג, מה שקצת חבל- כי סבא וסבתא לא דיברו לוקסמבורגית (טוב, לוקסמבורגית ספרותית, אבל לא מדוברת). היה שם גם ארון קיר עם שתי שמלות ו 130 קילו נפטלין, גזוסטרא שמשקיפה על בית חולים הדסה- ועציץ אחד, מת. כמו לגור בתוך ניקבת השילוח, רק שבמקום ירושלים מסביב יש את קולנוע "אופיר" באלנבי, שזה בכל זאת קצת פחות נורא.
סבא יעקב אהב חיות. כשהייתי בן ארבע הוא העביר לי קורס מזורז באתיולוגיה: "נירצ'יקל, תלמד: דבורה זה זבוב פיקחית מאוד!" גם סבתא חנה אהבה חיות, רק לא חיות פושרות. היא יותר האמינה במחזור הבשר הפולני בטבע: האורגניזם מגיע אלינו בפורמט קפוא, אחר כך הוא מתחמם, חם, מכובס, חסר טעם, מתקרר, קר- ואז שמים אותו על צלחת, ניגשים להול ונותנים צעקה: "בואו בואו לשולחן / כי האוכל כבר מוכן!". האישה הזאת חיה בחרוזים. "מספריים ביד קטנה / אוי סכנה סכנה!" מספרים שבאיכילוב, בפנימית גימל, המילים האחרונות שלה היו: "דוקטור קרוייצר השובב- התפוצץ לי הלבלב!"
לסבתא חנה היה מזל. היא נפטרה חודשיים לפני שפתחו ממש מתחת לבית שלה חנות טבע שמוכרת מזון בריאות, שזה בערך כמו לפתוח בברלין, בשנת 1936, סניף של בני עקיבא מתחת למרפסת של אוה בראון. "מה זה מזון בריאות? מזון זה בריאות! פערשטייס, יינגלע? אם זה נכנס לגוף- זה מזון. אם זה יוצא מגוף- זה בריאות!"
היא היתה עומדת שעות במטבח הפיצפון שלה, האישה החמודה הזאת, מטגנת לנו שניצלים בחמאה. בגרם אחד של הכבד קצוץ שלה היה יותר כולסטרול מאשר בכל רפי גינת. ואחר כך היה מגיע המרק עוף עם המנדערלך, ואז מגיע השניצל השרוף מלמעלה, ואז מגיעים הקרטופלעך השרופים מלמטה, ואז מגיע הצ'ולנט השרוף גם מלמעלה וגם ממלמטה, ואז מגיע הקומפוט בטעם סינטבון, ואז מגיע התה- בסאמובר שסבא יעקב הבריח בגטקעס בזמן פרעות קישינב, ואז מגיעה העוגת טורט שאי אפשר לבלוע בלי פתיחת לסתות של 34 אצבעות- ואז מגיע האמבולנס.
אצלנו במשפחה, לא היית קם מהשולחן לפני ששמעת את המשפט: "קליר! קששש! קליר!! קששש! שעת המוות- שתיים וארב—רגע רגע.. יש דופק! נו, מלודז'ינוב! מה? עוד פעם צ'ולנט? מה יהיה?? תקשיב חמוד, אין לי בעיה להחיות אותך כל שבוע, יש לי בעיה לכתוב כל שבוע בדו"ח: "מלודז'ינוב"! בוא נתחלף פעם אחת: אני אחטוף התקף לב, אתה תאיית את השם שלך!"
בגיל 13, לבר-מצווה, כל הילדים בכיתה שלי היו צריכים לבחור: או טיול לדיסנילנד, או משחק אטארי עם ספייס-אינביידרז. לי נתנו לבחור: או צינתור באיכילוב, או מעקפים בהלל יפה. משבר אמצע החיים במשפחה שלי מתחיל בגיל שבע עשרה, ונגמר בגיל שבע עשרה ושבוע, ברגע שאנחנו מגיעים רשמית לאמצע החיים- והכל בזכות האוכל של סבתא חנה. ואפילו שלא יכולת לסיים אצלה צלחת צימעס בלי קרדיולוג צמוד- אני עדיין מעדיף את האוכל שלה על פני בשר מן הצומח.
יכול להיות שאתם לא יודעים את זה, שמה בטבעול, אז תנו לי להאיר את עיניכם: בשר- לא צומח. לא לא. בשר זז. בשר עושה "מוּוּ", בשר עושה "אי-או", בשר עושה "חררררר".. בשווארמה של ברדוגו בשר עושה "אייייי!! עזוב אותי!! אני אחזיר ת'כסף עד מחר!! נשבע לך!!" אבל הוא לא צומח!! לא משנה כמה תטיילו בחיק הטבע, אנשים, בשום מקום לא תראו עדרי כבשים מלחכים שדות של גוּלש. לא תראו ג'יראפות קוטפות אנטריקוטים מהעץ בהרי הקצ'קר. בשר, למקרה שלא ידעתם, מחובר לאורגניזם, שלא ממש מעוניין להיפרד מהבשר שלו- אלא אם כן מציעים לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. בגלל זה יש בעולם צמחונים, בגלל ההצעה הזאת. יפה מאד. אבל מאיפה הבאתם את ה"בשר מן הצומח"? יש כאן הצהרה קטנה, לא? "אנחנו לא מוכנים להרוג חיות, אבל נורא בא לנו לאכול בשר. זה טעים. שווארמה יותר טעימה מברוקולי. אז הבנתם את השיגוע? אנחנו ציבור שמחרים סוג מסוים של אוכל, אז הוא אוכל אוכל שהתחפש לאוכל שאותו הוא מחרים." לא גדול? שומרי כשרות, למשל, כבר עלו על הרעיון הזה. מכירים את האוכל הזה- שרימפסים כשרים? נשבע לכם, יש דבר כזה. שרימפסים- כשרים. לוקחים זהבון, שזה דג שמייבאים במיוחד ממשחטת רכב בקלקיליה, מקפלים אותו סביב עצמו בתנוחה עוברית עד שהוא נראה כמו דג שעובר קשירת טחורים, מפזרים לו פורמייקה מלמעלה, ומטגנים אותו בשמן ברקסים. יש לזה טעם של קלקר מוקפץ באופטלגין, וזה עולה כמו שמונים לובסטרים. אני לא מבין מה ההבדל בין שומר מסורת שאוכל שרימפס כשר, ובין שומר מסורת שבועל בובת מין מתנפחת בצום גדליהו, כדי לשמור על טהרת המשפחה. לא מצליח למצוא דוגמא הפוכה אצל חילונים. ראיתם פעם חילוני מנסה כאילו- לשמור מסורת? איך עושים את זה? שמים על הראש חתול שחור שיהיה עלק- שטריימל?! מעשנים בשבת, אבל נובלס? נוסעים בשבת, אבל בסוסיתא?
לא חשוב, אנשים טובים. לרגל השנה החדשה אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה כמובן לסבא יעקב שלימד אותי כיצד לספר סיפור, ולסבתא חנה שלימדה אותי כיצד לבשל בישול. שניהם הצליחו קצת יותר מדי, אבל לא חשוב. כולנו יהודים.
שני האנשים המתוקים האלו הלכו לעולמם בשלהי שנות השמונים, ואין כמעט יום בו אני לא חושב עליהם, ומקוה שאם יש אינטרנט בגן עדן, הם גאים היום בנירצ'יקל שלהם ואומרים זה לזו בחיוך פולני: "א נאחעס אין קפאלה": נחת בראש. מתגעגע, נירצ'יקל
