אות השעה

רוב האנשים השמחים אינם יודעים זאת, אולם גם לנו, הדיכאוניים, יש ימים טובים יותר וטובים פחות. גם לנו תקופות, גם אנחנו עוברים שלבים: דיכאוניסט בן עשרים הוא קוטר מייבב, אולם בגיל שלושים הוא עובר מטמורפוזה חשובה והופך להיות אדם בשל וממורמר. הגויים מכנים אדם כזה BITTER OLD TIMER, היפאנים קוראים לו יאקיצורה מלאנכוליס ובגינאה החדשה מטגנים אותו בשמן קישואי אביב, אולם התופעה היא אוניברסלית.
וכיצד נדע- ישאלו קוראים מודאגים- מתי הפכנו רשמית לאולד טיימרים?
ובכן, השלב הראשון מתרחש ביום בו תמצא את עצמך, קורא יקר, מפסיק לומר משפטים כמו "שמעת את האביבגפן החדש?! נשבע לך, זבל כזה הרבה זמן לא שמעתי", ותתחיל להגיד משפטים בנוסח "שמעת את האביבגפן החדש?! נשבע לך, איפה הימים של שלום ואריק, איפה הימים של שם טוב וגרוניך בפארק, איפה", והמהדרין יוסיפו וישאלו היכן הם הימים של אריק לביא מנגן בשיניים את ההימנון בוודסטוק, או אולי היכן הימים בהם שלישיית אדלר הופיעו בעצרת נגד קרב ווטרלו ובעד פרל הרבור. בכל מקרה, כפי ששמת לב, השלבים הראשונים בהפיכתך לאולד טיימר מריר ומיומן הינם שלבי ההתרפקות למיניה.
השלב הבא כרוך בהתבוננות עמוקה באוסף התקליטים שלך, כששאלה חשובה מנקרת בראשך: "מתי קניתי תקליט בפעם האחרונה?" נכון שאי אפשר היום לקנות תקליטים כי לא מייצרים אותם יותר, טמבל, אבל לא זה העניין- הכוונה לקשר הרגשי של אדם לאוסף תקליטיו, קשר אשר אי אפשר לנהל עם ספריית דיסקים, ותהא מעוצבת ככל שתהיה. איפה, איפה הם הימים- תשאל את עצמך- בהם תליתי את עטיפות תקליטי הביטלס בכל פינות חדרי (ואת התקליטים עצמם דחסתי בעדינות לתוך עטיפות תקליטי להקת חיל הים תשח"צ של אמא). היכן הם הימים בהם הנחתי את תקליטי האהובים לנגד עיני על השולחן, בעודי מתכונן לבחינתי הגורלית בתושב"ע, אשר תכריע את עתידי לטוב או רע? חלפו הימים, רעי הטוב- חלפו ואינם. ולא נותר לנו אלא לפתוח פרק חדש בחיינו האומללים: עד עתה קיטרנו כמה רע הוא ההווה- מהיום נקטר כמה טוב היה העבר.
ובתור אולד טיימר משופשף תלמד כי לא רק המוסיקה היתה טובה יותר- גם ההומור היה מצחיק יותר פעם (מה שנכון לחלוטין), האנשים היו אחרים (צעירים יותר, למשל) ושעות הפנאי היו תמימות ושלוות יותר. ניקח לדוגמא את ימי התום של תחילת שנות השבעים. אותם ימים בהם ביליתי בהעתקת תמונות גריאטריות מתוך אנציקלופדיית "מכלל" על גבי נייר פרגמנט, לצורך עבודתי השנתית על עמק יזרעאל . ובימי החופש העליזים, לאחר שגמרתי לשחק סטאנגה ולזרוק שקיות מים על אנשים מיושנים מתחת לבית, מה היה נכון יותר מאשר לפתור תשבץ טוב? בתחילת שנות השבעים, כאשר היתה בתשבץ מילה בת שתי אותיות- מיד ידענו כי הכוונה היא ל"פו" (נהר באפריקה או דב באנגליה), וברגע שהופיעה מילה בת שבע אותיות לא היית צריך אפילו להציץ בהגדרה, אלא לרשום מיד: "נחליאלי".
נכון שהתשבצים לא היו מתוחכמים. אז מה? "הארץ שלנו" לא התיימר להציף את המזרח התיכון בעודפי איי.קיו שיציפו את השמיים וירעילו את קיפודי הים.
וזה היה כל העניין- תשבץ לא היה צריך להיות מתוחכם! הוא שימש מעין פידבק חיובי, ליטוף על הקרקפת (שבדיוק עברה שטיפה אינטימית באבו-עגילה) , תחליף נטול קלוריות לשוקו ולחמניה- ולא נאלצת לצלוח שום כנרת כדי לקבל אותו.
והיום? אללה איסתור. התשבצים השתדרגו, והפכו לתשבצי הגיון. לא ברור לי בדיוק מה ההגיון בהגדרות כמו "חציל גדול שעושה פפום פפום שווה למלך אינדונזיה כפול 58". מתי התחיל התהליך הנורא הזה? מתי החלטנו להפוך את מושג "תרבות הפנאי" למאזוכיזם צרוף? יכול להיות שהכל התחיל באמצע שנות השמונים, בהן כיכבה ברדיו התכנית המתעללת "תו השעה"- במהלכה שמענו מדי יום קירצוץ מוסיקלי סתמי בן מספר שניות, ומיד אחריו התעקשו מיטב המוחות להשפיל את עצמם לנוכח אוזני האומה, ולנסות לנחש לאיזו יצירה מוסיקלית שייך אותו קירצוץ. וכולם ניסו. כולם! הרי הקירצוצון הזה כל כך מזכיר את תחילת נעימת "טלפלא", או אולי את שתי השניות האחרונות מתוך שיר של בינג קרוסבי, ויש שסברו כי מדובר בהימנון היוגוסלאבי או בדקת דומיה הטרוסקית בביצוע נדיר. ומעל כל הריחשוש המיותר הזה ישבו להם ר' וי', נעימים ושנונים כחשופית המתגלצ'ת על סכין גילוח, והתעמרו בקהל המאזינים כשני ראשג"דים מיומנים. והמדהים מכל: המאזינים אהבו את זה.
אולם לא עת קיטור היא, אחים. מי שאינו מתכופף נשבר, כידוע, ולפיכך נכנעתי לשגיונות הקידמה ואני מכריז בזאת על שעשועון חדיש, גבירותי ורבותי, קבלו אותו- אות השעה!!
כן, קהל נכבד. מדי יום בשעה 11 יתכבד עבדכם להקריא לכם בשידור חי אות נבחרת מהאלפבית, ואתם תצטרכו לזהות מאיזו יצירה ספרותית היא לקוחה. ולא רק את שם היצירה, לא לא- גם את העמוד והשורה!
שעת הש' הגיעה. המתח באולפן בשיאו. מבזק השעה 11 עומד להסתיים- חמים בשפלה הפנימית והביל במישור החוף. אות "אות השעה" נשמע, והדבר החם בשוק מתחיל. אני עוטה משקפי שמש כחלחלות, רוכן אל המיקרופון ומלחשש לאומה המשתאה את האות: "ח'".
תוך שניות מציפים אלפי מאזינים את קוי הטלפון של התחנה. המאזינה הראשונה היא רינה נחאייסי, מורה לריתמיקה מבאר שבע אשר משוכנעת כי מדובר ב"חסמבה חסמבה חסמבה". אנחנו מתעללים בה קלות ואז נובחים את ה"לא!!" הנפלא הזה, ומנתקים. מיד אחריה עולה לאויר שמעון ציגלר, פנסיונר בן 82 מרעננה, אשר טוען בקל רועד כי המשפט הינו "חלאס, צווינג'י, בוא נשים קרטושקע רותח בכובע גרב של מוטקה" מתוך ילקוט הכזבים. אנחנו נשפכים מצחוק, ואומרים לו שמזל שהאות איננה "ס'" כי אז היינו מתלבטים בין "סנילי" ל "סקלרוט". ציגלר פורץ בבכי חרישי ומתחנן שניתן לו למסור ד"ש לנכדתו שהיגרה לפני שמונה שנים לקנדה, ומאז לא שמע ממנה. אנחנו צורחים לו באוזן "אז תמשיך לא לשמוע ממנה, אפס!!!" וטורקים. בוי-או-בוי, העסק הזה ממש עושה לנו את היום. לאחר הפסקת הפרסומות עולה לאויר נגוהה בת שחר- שרשור ממצפור דלורית, וטוענת כי מדובר בשורה "חבל שהחתול שלי לא נופל תמיד על הראש" מאת משוררת הגלות ורד מוסינזון. אנחנו משפריצים מצחוק, מבטיחים לשלוח לה מסור חשמלי כפרס ניחומים, ומנתקים. במשך שלוש דקות אנחנו לא יכולים לזוז מרוב צחוק וכאפות, אבל דווקא אז- זה נופל עלינו פתאום.
שתי דקות לפני סוף התכנית מתקשר פתאום הבן זונה הזה, שטרקמן משהו מהרצליה, ובקול שקט ורגוע מלחשש את התשובה הנכונה: "חבקוק תירוב! אתה, אחא, מה הויה לך? מקומך איה והיכן תשוטט? האם אל הוולגה נקלעת וקשרת אהבה לחיי החירות ונתחברת אל הבורלאקים?" ולפני שאנחנו מבינים מה קורה, הוא עוד מסובב את הסכין בגב ואומר- "וזה מתוך "נפשות מתות" של גוגול, עמוד מאה ארבעים ושבע".
טוב. מאז החיים הרבה פחות נחמדים אלינו. התכנית ירדה באופן סופי לגמרי, ק' ואני תקועים עד הצואר עם המשכנתא של שטרקמן (הרעיון להעניק וילה בכפר שמריהו כפרס ראשון היה דווקא של המפיקה הראשית, אבל ברדיו לא הסכימו לתת לנו גרוש וביקשו בנימוס שנעזוב את החדר ונפסיק לשפוך בנזין על הרהיטים).
נתראה בשבוע הבא, אם וכאשר.
נירמו