זירת ההתרחשות: הפארק הלאומי, רמת גן, שבת בבוקר, סוף שנות התשעים.
משתתפים: ילד וילדה בני ארבע לערך.
שני הילדים מתרוצצים על כר הדשא. לאחר כמה דקות הם מתעייפים.
ילדה: די, לא רוצה יותר לרוץ. בוא נשחק.
ילד: במה נשחק?
ילדה: אה… בוא נשחק שאני מיכל ינאי.
ילד: טוב.
שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.
ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: טוב.
שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.
ילדה: לה-לה-לה-לה.
ילד: מה?
ילדה: אני מיכל ינאי. ככה היא שרה. לה- לה- לה- לה.
שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.
ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: אוף! די עם המשחק הזה. גם אני רוצה להיות משהו.
ילדה: אז אתה.. אתה… עודד מנשה.
ילד: טוב.
ילדה: ואני מיכל ינאי, תזכור.
ילד: טוב.
שני הילדים עומדים זה מול זה, ללא תזוזה.
ילדה: אני מיכל ינאי.
ילד: אני עודד מנשה.
ילדה: לה-לה-לה-לה.
ילד: לה- לה- לה- לה.
ילדה: די!! אתה לא שר, אתה עודד מנשה.
ילד: למה את כן שרה ואני לא שר?
ילדה: כי אני מיכל ינאי. היא שרה. אתה לא.
ילד: למה היא כן שרה ועודד מנשה לא שר?
ילדה: כי היא מיכל ינאי, והוא לא. הוא עודד מנשה.
ילדה: אז מה עודד מנשה עושה?
ילדה: כלום.
ילד (בהתרסה): לה-לה-לה-לה!!
ילדה: ד-י!!
ילד: אני עודד מנשה, ואני כן שר!! לה-לה-לה-לה!!
ילדה: אבל אסור לך לשיר אם אתה עודד מנשה! זה לא פייר!
ילד: אז אני לא עודד מנשה.
ילדה: אתה כן עודד מנשה. זה לא פייר.
ילד: אני מיכל ינאי.
ילדה: אתה לא יכול להיות מיכל ינאי!! אני מיכל ינאי!!
ילד: אז למה לך מותר להיות מיכל ינאי ולי אסור?
ילדה: כי אי אפשר שיהיו שתי מיכל ינאיות!
ילד: אז איך זה שאת מיכל ינאי וגם מיכל ינאי היא מיכל ינאי?
הילדה מהרהרת עמוקות בסוגייה במשך דקה. לבסוף:
ילדה: רוצה תופסת?
ילד: כן.
ילדה: יופי. תתפוס אותי!
שני הילדים נעלמים בריצה.