לזכור ולא לשכוח

זה מדהים, כמה דברים המוח שלי זוכר- בלי שבכלל ביקשתי ממנו.
אני זוכר, עוד מכיתה ו', שפינסקר כתב את "אוטואמנסיפציה". למה אני זוכר? לא ברור. זה הדבר היחיד שאני יודע על פינסקר, חוץ מהעובדה שהוא מחבר את דיזנגוף ובוגרשוב. אני זוכר שלכלנית יש עלי כותרת, אבל לנורית יש גם עלי גביע. איך זה יעזור לי לסגור את האובר בבנק, או לצופף סידן בעצם הירך? לא ברור, אבל אני זוכר. מהקלפים של העולם המופלא, בסטבנטיז, אני זוכר שיש ציפור בשם מרבוּ. אני זוכר שיהושע חנקין יבש בעצמו את כל את עמק יזרעאל. היום אף אחד לא יודע ליבש לבד שום דבר, חוץ מדב אלבוים- שמסוגל ליבש תוך חצי שעה שבעים אחוז מאלסקה ותשעים ושמונה אחוז מהמרואיינים שלו, עוד לפני הפרסומות. אני זוכר שדרור בר-נור הבקיע גול עם היד במשחק נגד מכבי נתניה, באמצע הסבנטיז. אני זוכר שאם יקנו לי מנוי לאצבעוני- אני אקבל טיסה חינם בשמי הארץ, משדה דב עד לשדה דב, ובחזרה.
עכשיו תבינו משהו. אין לי שום דבר נגד לזכור. לזכור זה טוב. כמה מחברי הטובים ביותר זוכרים, ואת רובם אני אפילו זוכר בעצמי. הבעיה היא שאני משוכנע שכל הדברים האלה שאני זוכר, מפריעים לי לזכור דברים אחרים, באמת חשובים! בכל סרטי הקולג' האמריקקים, יש תמיד סצינה שחוזרת על עצמה: כל נבחרת הפוטבול הולכת למסדרון עם הלוקרים, להתעלל בילד החנון עם המשקפיים. נכון? ככה בדיוק אני מדמיין את המוח שלי: מסדרון ארוך מלא לוקרים קטנים- ואני החנון עם המשקפיים. המון לוקרים יש במסדרון הזה. כל מה שאני זוכר נכנס לתוך לוקר- קליק! ונשאר שם. ונניח שיום אחד מצאתי את המתכון הסודי לאושר. עליתי על הטריק. האושר שלי נכנס למוח ורוצה לאפסן את עצמו בלוקר, כדי שמחר בבוקר, כשאני אעשה ריסטרט, תהיה לי ציפור קטנה בלב. אז מה קורה? האושר שלי רץ במסדרון של המוח, רץ רץ רץ, מוצא לוקר, מנסה לפתוח– "סליחה! פה זוכרים שפיי זה 3.141592653589. סורי!"
אוקיי. לא קרה כלום. האושר שלי ממשיך לחפש, מוצא עוד לוקר, אבל אז: "אפ-אפ-אפ! כאן גרים בכיף פינסקר והאוטואמנסיפציה!" וכך הוא ממשיך ומנסה את כל הלוקרים האחרים- וכולם תפוסים! בלוקר הזה זוכרים שמחלת השינה נגרמת על ידי זבוב הצה-צה מאפריקה, בלוקר ההוא יודעים מי זה דוקטור ז'יוואגו, בלוקר השלישי זוכרים מה ההבדל בין דגי גרם לדגי סחוס, בלוקר הרביעי זוכרים מה ההבדל בין יוהן קרויף ליוהן ניסקנס! וככה, האושר שלי מגיע ללוקר האחרון, מזיע ומותש כמו אביגדור ליברמן בשעור ספינינג – ושם גרה ההפטרה שלי מהבר-מצווה: מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה, אֶל יִשְׂרָאֵל, בְּיַד מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר– מה האושר שלי עושה?? משפריץ את עצמו חזרה לאויר, דרך האף. הפצ'י!!
עכשיו נשארתי בלי אושר, עם נזלת ובלי טישו- אבל לפחות אני זוכר שהשם המדעי של עמלץ לבן זה Carcharodon Carcharias. גם זה משהו, לא?