פינגווינים

ארבעים וארבע שנים אני חי לבד. רווק שמח, לפעמים רווק עצוב. לפעמים רווק עצוב מאד- אבל אז מגיע יום שבת, ואני מתעורר ביקיצה טבעית בצהריים ויודע שאם לא הייתי רווק, הייתי צריך להתעורר ביקיצה רדיואקטיבית בשש בבוקר ולנסוע עם הילדים לגונגה-ג'ונגה בחמסין, ואז אני שוב רווק שמח.
כתבתי לעצמי כבר מילון עברי –רווקי מתוחכם: אני לא חש בדידות- אני חש חופש. אני לא גלמוד ופתטי- אני עצמאי ומאושר. אני לא מפגר- אני מיוחד.
הבעיה עם החופש הזה, היא שהוא קצת ממכר. באיזשהו שלב, בלי ששמת לב, היחס שלך לאנשים סביבך משתנה: פעם, אנשים היו ברירת מחדל. היום? הם אופציה. אתה לא באמת חייב לראות אנשים כל יום. וחברים? יש לי המון. 482 חברים. אני לא צריך לדאוג יותר- ברגע שיגיע ההתקף הראשון, מוטי כצנלבורגן יטיס אותי למיון. הוא חבר פייסבוק מספר 269 שלי. אין לי מושג מי הוא, אבל חבר זה חבר, והוא לא ינטוש אותי בעת שבץ.
וזה לא שאני מיזנטרופ. לא לא, ממש לא! אני לא שונא אנשים, אני פשוט מנהל איתם היום את אותה מערכת יחסים שאני מנהל עם פינגווינים.
תראו, אני נורא אוהב פינגווינים. באמת. מת עליהם. הם מצחיקים, הם הולכים מוזר, הם עושים גליצ'ות, הם משמיעים קולות.. מת על פינגווינים. ואחת לכמה זמן אני אומר לעצמי: וואי! מזמן לא ראיתי פינגווין. איך בא לי לראות פינגווין? אז אני מתלבש, נוסע לגן החיות ומגיע לבריכה של הפינגווינים. ואני מחכה דקה ועוד דקה, ונחשו מה יוצא מהבריכה? נכון. פינגווין! ואני מתמוגג: היי! הנה פינגווין! ואני קורא לו: היי, פינגווין! מי בא לנירמו? וכשהפינגווין בא לנירמו, אני שולף מצלמה ומצלם אותו, את הפינגווין. ואז אני מבקש ממישהו שיצלם אותנו יחד: מצד שמאל אני, מצד ימין- הפינגווין.
ואחרי כמה דקות הקסם פג. ראיתי את הפינגווין, צילמתי, עשיתי לו קוקו, ובובו, וגילגילגיל, והשעה כבר מאוחרת ואני רעב ויש כל מיני דברים להספיק. אז מה אני עושה- לוקח את הפינגווין אלי הביתה? מתחתן עם הפינגווין באולמי נפטון ומטיל איתו ארבע וחצי ביצים? נוסע בשבתות לאנטארטיקה לארוחת צהריים עם האמא והאבא של הפינגווין? לא ממש. אני אומר יפה שלום לפינגווין, הוא מנפנף לי בכנפיים הקצרצרות והחמודות שלו, ואז הוא חוזר למאורה שלו כדי לאכול דג, ואני חוזר למאורה שלי כדי לאכול דג אחר. אחר כך אני מצייר משהו, כותב משהו, מכרסם משהו, מקשיב למשהו, קורא משהו, רואה משהו, חושב משהו. ואז אני נכנס למיטה עם פיפה, שהיא האהבה הגדולה של חיי. ושנינו מחככים אפים אחד עם השני, ומגרגרים יחד, ועושים קולות זה לזו, ושניה לפני שהיא מתכרבלת ונרדמת לי על הבטן, אני לוחש לה: פלפולפול, חתול חמוד של אבא, את יודעת מה ראיתי היום? לא תאמיני: פינגווין.