הסבר פניך לזולת

משחר ימי, לימדו אותי הורי השמנמנים כי אנשים זה דבר רע מאד.
טבע האדם רע מנעוריו, כך סחו לי, ואין לבטוח ביצורים אשר טבעם רע מנעוריהם. הם שקרנים, הם נוכלים, פיהם וליבם אינם שוים, אחד בפה ואחד בלב, שמאל דוחה וימין מקרבת, ובכלל- טובה ציפור קטנה ביד משני אנשים שעל העץ.
גדלתי והתנהגתי על פי מצוות אמא ואבא: לא נתתי לק מהארטיק כי אסור מפה לפה, לא נתתי סיבוב על הקורקינט כי אחד בפה ואחד בלב, לא דיברתי עם אנשים ברחוב, לא דיברתי עם אנשים בבית- ובכלל, השתדלתי לצמצם ככל האפשר את תקשורתי עם הזולת- ותהא זו תקשורת ויזואלית, ווקאלית או כימית.
מדי פעם, לשם הקוריוז ובעיקר לשם הפרוטוקול- הושטתי יד מרפרפת לעבר זולת זה או אחר. כמה זולתים התגלו כאנשים לא רעים בכלל ואפילו עזרו לי לפעמים למצוא את הדרך הביתה, הקריבו למעני ניקוב בכרטיסיה ואפילו עזרו לי לרדת מעץ התות הענק בשכונה, עליו ידעתי יותר לטפס ופחות לרדת – אולם גם מחוות אלו לא שינו את התרשמותי הכללית מטבע האדם.
אכן, אנשים הינם רעים ומשוקצים. בשעורי היסטוריה למדתי כיצד הם הורגים אחד את השני (ובעיקר מתי הם עושים את זה), בשעורי תנ"ך למדתי כיצד הם עושים הרע בעיני אדוני, וכדי לפייס אותו ממשיכים להרוג אחד את השני, ובשעור חשבון למדתי כיצד הם נוסעים ברכבת א' מחיפה לתל אביב ומכריחים אותי לחשב תוך כמה זמן יגיעו למחוז חפצם- וימשיכו להרוג אחד את השני. צבא ההגנה לישראל- הפלא ופלא, גם הוא לא תרם את חלקו בהשרשת ערכי אהבת הזולת בקרבי, ואז נפלטתי לי אל חיק האזרחות רבת האפשרויות וההוד, כאשר כולי זועק סוציופאטיות, על גבול הסכיזואידיות. כדרך כל ילדון אשכנזי, צח עיניים ותכול בלורית- השתקעתי לי למשך מספר שנים באוניברסיטה, חקרתי דרוזופילות והעמקתי לנבכי סודות הפוטוסינתזה, ואף הגדלתי עשות ושלחתי את עצמי ללמוד משחק. במשך שנה תמימה יותר או פחות, למדתי לשחק מלפפון, להזדהות עם ארטישוק, להפנים ספוג, ובעיקר לבצע תרגילי חימום בטריינינג הדוק, בעודי מלווה בזולתים רבים, יומרניים ומציקנים להפליא, עד שהחלטתי לפרוש מעולם הזוהר, דקה וחצי לפני פריצתי הגדולה לפנתיאון התהילה.
חלפו להם השנים, והנה- אקדמאי, אירופאי, רגיש ואף פנוי אנוכי. ממרומי משבר גיל הארבעים אני משקיף על מיטב שנותי, ומה אני רואה?
גורנישט.
אכן, קשים ועלובים הם חיי. לא אהבה, לא זוהר, לא צורה, לא טויוטה קורולה או מנורת לאבה להתפאר בה- פשוט כלום. האם נגזר עלי לגסוס כאותו פולני ישיש ספוג טאבלטות, ערירי ואומלל? לא. עלי לקום ולעשות מעשה. מעתה, לא יצירה תהא מטרתי, כי אם תיעוד: תיעוד מערכת יחסי הקלוקלת עם העולם- וזה, קוראים יקרים, זהו הנושא העיקרי של בלוג צנוע זה.

ולפיכך עצה חשובה, התנצלות ובקשה: הרבה מאד אנשים אוהבים את החיים. הם קמים בבוקר, מחוייכים ומצוחצחי שיניים, ועושים שלושים בריכות גורדון. הם משתתפים בצעדת עמק יזרעאל, רואים דב אלבוים, יודעים מי זה הראל סקעת, ולמען הקולטורה נוסעים כל חודשיים לצימר במצפור שלהבי חוחובה בגליל, להאזין לרביעיית מיתרים בגשם סוחף, על רקע פעיית האלפקות וצירצור הערצבים. כדי למנוע אי הבנות- אין לי שום דבר נגדם!! נהפוך הוא, כל חיי שאפתי להנות מזיו החמה ולהשתלב בקהילתנו התופחת, לגדל ילדים לתפארה וללכת לראות שחרית תרבות בצוותא 2 עם עמוס עוז וסנדליו. ברם- אם אתם מזהים את עצמכם בתאור הנ"ל- אנא, קוראים יקרים- עשו לעצמכם טובה ואל תקראו את הבלוג הזה.
אתרים רבים אחרים ילמדו אתכם ליהנות מהחיים, להכין פילה לברק מוקפץ במרינדת קיפודי ים, לפענח תשבצי הגיון ולהכין מרשמלו מפורמייקה- אולם הבלוג הזה מיועד לאותם אנשים אשר מרגישים, כמוני, שהמשחק הקרוי "חיים" מתנהל מזמן בלעדיהם: שופט בלתי נראה שרק להם לנבדל, הרחיק אותם לטריבונה- ולהם נותר לשבת בחוסר מעש, לפצח גרעיני קיום לבנים או שחורים, ולהתבונן במשחק החיים הנלעג המתקיים לנגד עיניהם העצומות לרווחה. ואתם, אוהבי החיים ומלאי עזוז הנעורים- אנא גלו רגישות והתייחסו אלינו כאל קבוצת תמיכה בהתכתבות. דברים טובים לא תקראו כאן- רק השמצות, קירצוצים, קיטורים נוטפי סארקאזמוס וציניזמוס יהיר. אולם הבינו- זה מה שהעולם האכזר כפה עלינו, ולא נותר לנו אלא להצטנף במאורותינו, רוטטים מזעם וקור- ולבכות בכיה קטנה לדורות רבים.
ובכן, מה כן יהיה בבלוג?
בכל פוסט, קוראים מיואשים ויקרים, אשתדל להביא בפניכם תיאורים מעוררי פלצות של זוועות העולם. לא זוועות בומבסטיות ופוטוגניות- לא תמצאו כאן ילדים כושים מורעבים או תאונות רכבת מלאות דם וחלקי מעיים. תמצאו כאן תיאורים קטנים, פיצפונים, של העילגות האנושית היומיומית, של הקלישאות הנבובות שחודרות למוחנו מדי יום, של הזבל הרגיל אותו אנחנו מרוקנים איש על זולתו- תיעוד מדוקדק של החארטה השיגרתית של הוויתנו.
בעוד מספר שורות תסתיים לה ההקדמה הממלכתית לבלוג, ומכאן ואילך אתם אחראים לגורלכם. נא להרכיב משקפיים, להדק חגורות, ולצאת עם עבדכם הנאמן למסע הקסם החצילי שמטרתו היא אחת: הבנת נפש האדם.
אני ניסיתי להבין – ולא הצלחתי. עכשיו תורכם.
נירמו