מעשה בחולד

כל הסיפור הזה התחיל בגלל צ' ו-א'.
מדובר בשניים מחברי המוצדקים יותר: זוג נשוי ומאושר בעלי מקצועות חופשיים, דעות ליברליות, חיים נוחים, דירה נאה, כלים נאים, וילדון בלונדיני ומקסים- א', שהיה בן שנתיים וחצי באותו ערב גורלי, עת זומנתי לדירת הזוג, לצרכי ארוחת שחיתות רשמית.
הארוחה, כהרגלה, עברה בנועם וסבבין. א' הקטנטן ישב עימנו וביצע את ביקורת המסעדות שלו בג'יבריש שוטפת, בתמיכתי ועידודי הבלתי-נלאים. א' טרחה והכינה פטריות ממולאות ברוטב פסטו למנה ראשונה, מלווה בלזניה נפלאה. היין האדום שלווה למנה הנ"ל היה עפיץ ומלא בוקה (או שמא מבוקה ומלא עפיצות) והמנה העיקרית שהכין צ' היתה נתח סינטה של חזירון שמנמן, שהתייחד עם רגשותיו אי אילו שעות בתנור, טובל ביין ושום.
לקראת תום הארוחה לא יכולנו לזוז. הגיעה השעה להשכיב את א' לישון, ואז צץ רעיון במוחו המבריק של צ', והוא סח לבנו: "אתה יודע, א'? דוד נירמו הוא איש נורא מצחיק! הוא אפילו דיבב פעם קולות בסרטים מצויירים בטלויזיה! נכון שאתה רוצה שהוא יספר לך סיפור?"
א' הדרדס, שעדיין לא למד את פשר המילה "חלטורה", כמעט והתפוצץ מרוב התלהבות- וכך נלקחתי רשמית לחדרו המקסים, המלא מוביילים, צבעים, צעצועים מרהיבים ואהיל נפלא בצורת כדור פורח כחלחל שאני אוהב במיוחד, בעיקר בגלל שאני רכשתי לו אותו, כאות הוקרה על בואו לעולם.
"תקריא לו את הספר על החולד שמישהו עשה לו על הראש" לחש לי צ'.
"להקריא לו מה??"
"החולד, החולד שמישהו עשה לו על הראש!" סח צ' וגרם לי לפרץ צחוק היסטרי.
"אתה לא רוצה שאקריא לו את המעשה במדוזה שאנסה באכזריות מלפפון ים, או את המעשיה בזוג הג'ירפות שעשו גולדן שאוור לקורצוויל ההיפופוטם? ומה עם ספוג הים הקוקסינל שמישהו גנב לו את הביריות?, או אולי-"
חדלתי לקשקש בשניה בה צנח לזרועותי המסוקסות ספר גדול וצבעוני- שכותרתו, אבוי, זועקת: "מעשה בחולד שמישהו עשה לו על הראש". ואפילו עם ניקוד.
מעל הכותרת המבעיתה הנ"ל התנוססו שמותיהם (הצפויים משהו) של שני מחבריו:
ורנר הולצווארט ווולף ארלברוך. (אני יודע שיש גרמניה אחרת וכל זה, אבל הייתם מופתעים יותר אם המחברים היו יוהן ואן דר טוחטן וז'ילברטו ז'יל או שמא יורגן טרודנהיים וביורק גוטמונסדוטר, נכון?)
ביד מהוססת פתחתי את הספר, התחלתי להקריאו לפעוט תאב הבינה, ולאט לאט צללנו יחדיו לנבכי העלילה, שהולכת בערך ככה:
יום אחד הציץ החולד מתוך המחילה שלו, ולפתע- פלאץ'!- צנח לו גוש חרא על הראש.
(הפלאץ' הזה לווה בסאונד אפקט דומה שעלה מבטני, כשהרגשתי לפתע כיצד הפטריות הממולאות משנות דיעה, ומחליטות למרוד בהליך הקונבנציונלי של תהליך העיכול, ולצאת החוצה דווקא מתוך הפה שלי).
"הי, מי עשה לי על הראש?" שאל החולד. (באמת, מי?)
"בואו נראה. האם זו היונה?" שאל החולד.
א' הקטן הניע את ראשו הבלונדיני בתנועת שלילה חריפה. הוא הרי יודע מי עשה לחולד על הראש. אז למה אני צריך לספר לו משהו שהוא כבר יודע,קיבינימאט?! שאל האני הפנימי שלי את תת ההכרה המוחצנת, שהשתיקה אותו בחכמה רבה.
"הי, יונה, האם את עשית לי על הראש?" שאל החולד את היונה.
"אני? מה פתאום!" ענתה היונה. "הרי אני עושה ככה" והדגימה לחולד כיצד היא עושה.
"פלאץ'-פלאץ' פלאץ'!" עשתה היונה, וכמעט שפגעה בחולד המסכן.
"פלאץ' פלאץ' פלאץ'!" הצטרפה הלזניה לתנועת המרד והחליטה לפלס את דרכה מחוץ לבטן דרך הפה שלי, ואוי, אוי כמה שהבנתי אותה באותו רגע.
"אכן, לא היונה עשתה לי על הראש!" אמר החולד. "אז מי עשה לי על הראש?"
"באמת מי?" שאלתי שוב את עצמי, גם מתוך סקרנות בסיסית ובמיוחד בגלל שאם לא נדע כולנו מהר את התשובה, ישאל גם השטיח מתחתי את אותה השאלה.
"בואו נראה. האם זה הסוס?" שאל החולד.
אוי.
"הי, סוס! האם אתה עשית לי על הראש?"
כצפוי, גם הסוס מכחיש נמרצות את החשדות נגדו, וטוען כי צרכיו הוצאו מהקשרם.
כצפוי, גם הסוס מחליט לטהר את שמו על חשבון טיהור מזורז של מערכת העיכול שלו.
כצפוי, פלאץ' פלאץ' פלאץ'.
כצפוי, גם סטייק הסינטה חבר לפטריות, רוטב הפסטו, הלזניה ומספר אנזימי עיכול ממורמרים שהחליטו לנסות להכיר את העולם מגבוה – למרות הפרש הגבהים הזניח בין הבטן והפה שלי.
כצפוי, מגיע החולד למסקנה כי לא הסוס עשה לו על הראש.
אז מי עשה לחולד על הראש, אינעל דינקום??!!
למען הקוראים אשר הבינו את הפרינציפ, אתאר בקצרה מרובה את הרצף הזואולוגי השלם, עד לפתרון התעלומה: לאחר הסוס מגיע תורו של הארנב, פלאץ' פלאץ' פלאץ', אחריו התיש, פלאץ' בשלישית, מיד אחריו הפרה, פלאץ' וגו', ואז חל הארוע אשר היה מכונה בפי אריסטו קשישא "נקודת מפנה בעלילה": החולד נעזר במקורות מודיעיניים יודעי דבר: הזבובים שחגים מעל החרא של הפרה.
השטינקרים הירקרקים הללו מסבירים לחולד כי מדובר בחרא של כלב (אובייקט המוכר לי עד כאב, בתור תושב גבעתיים המעטירה), וכך מאתר החולד את הבכיר שסרח, או הסריח: היה זה בולבוס, הכלב של הקצב.
יש אלוהים.
פתרון התעלומה התרחש בדיוק ברגע בו הפטריות עזרו לסינטה לעשות סולם גנבים לאזור מיתרי הקול שלי. כעת הם יוכלו לחזור לקיבה בשקט וללא בעיות מיותרות, חשבתי.
חשבתי, מפני שהתברר שזה עדיין לא נגמר. כעת מגיע תור הנקמה המתוקה: החולד מטפס ועושה לבולבוס על הראש. סוף.
סולם הגנבים חודש: אם חולד יכול לצאת מבטן האדמה ולעשות לבולבוס על הראש, אין שום סיבה שחזרזיר וכמה פטריות שמנמנות לא יוכלו לצאת מהבטן שלי ולחזור על המבצע, אולם באותו רגע קמתי כדי לכסות את א' המתוק שנרדם כמו מלאך גמדי ברגע בו נפתרה התעלומה. פעולת הקימה הנ"ל חרבה לחלוטין את סולם הגנבים הגסטרולוגי, וכך דוכאה ההפיכה ביד קשה ובבטן נטויה.
א' וצ' היקרים נכנסו לחדר, אחזו בעדינות בשתי ידי הרועדות והרחיקו אותי מהספר הנורא הזה. לאחר כוס קפה ומעט מלחי הרחה שבתי להכרתי, ואז הסבירו לי בני הזוג כי דווקא לא מדובר בספר אשר מקבלים חינם ב"סקס סטייל" על כל רכישה של 2 קלטות ביזאר, אלא בספר חשוב ומועיל לילדים שנמצאים בשלב האנאלי, ועוסקים רבות- רוחנית ופיסית- בהפרשותיהם.
זה באמת נשמע הגיוני, אני חייב לציין- והם מבינים בזה יותר ממני: לי אין ילדים, ככל הידוע לי לפחות, וילדים זה אמנם שמחה אבל גם לא מעט הפרשות- ומסיבה זו ישנם ספרים רבים העוסקים בתחום: "סיר הסירים" של אלונה פרנקל, למשל, שהקראתי לפני שנים רבות לאחי הקטן ישי, ממנו זכורה לי המימרה: "שלום קקי! שלום פיפי! להתראות בים!", ועוד.
אבל לא זה מה שבאמת הפריע לי. למה החולד היה צריך לעשות לבולבוס על הראש?
איפה הושטת הלחי השניה, הכל כך נוצרית והגונה? מדוע צריך הספר להתנהל כולו כמסע נקמה? ובקיצור- איפה היא גרמניה האחרת, לעזאזל?
התפיסה הגורסת כי מי שעושה דברים לא יפים אוכל אותה באבו-אבוע קיימת הרבה בספרות הילדים. "מקס ומוריץ" המזעזע שמצאו את עצמם במטחנת הבשר, המכשפה מ"הנזל וגרטל" שהזדהתה רבות עם סטייק הסינטה שלי, יהושע הפרוע, סיפורי האחים גרים בהם הרעים (וגם הטובים, לפעמים) גומרים תמיד בדרגת מדיום- רייר או נאכלים על ידי מפלצות במגוון מרשים של דגמים וצבעים- עולם סיפורים שלם אשר גרם לי לאינספור סיוטים כילד: כל בית פרטי נראה לי בקתה מצופה ממתקים בה מכשפה רעה תזרוק אותי לתנור; כל עץ תמים היה בעל פוטנציאל להפוך לעץ חי ולבלוע אותי; כל צפרדע חביבה היתה בעצם נסיך אומלל ומכושף, וכל קציצה שלא הסכמתי לבלוע יכלה להפוך אותי בקלילות לקרפדה אומללה, פיטנגו מיוסר או חציל גוסס.
ברור שלא קל לכתוב ספרי ילדים. הם רואים דברים בצורה קיצונית, מושגי הטוב והרע בעולמם הם אבסולוטיים: אף ילד שאני מכיר לא יסכים ללכת לישון אם נספר לו שהחולד תבע את בולבוס בדין אזרחי על סכום של 58000 ש"ח בעוון תקיפה, הטרדה ומעשה מגונה, ובית המשפט הקל בעונשו של בולבוס (החולד התנהג בצורה פרובוקטיבית, הסתובב בלי בגדים בכלל בכלל, ולא הצליח להצביע על הנאשם במשפט, כי אין לו עיניים) וגזר עליו קנס סמלי של 1000 ש"ח בתשלומים, וחודשיים עבודות שרות כחולד נחיה בבית חינוך עיוורים. אולם למרות כל אלו, נשאלת השאלה: האם חייבים לכתוב ספרי ילדים שמבוגרים לא יוכלו לקרוא בעצמם בלי חוקן בריום מקדים?
תישנו על זה לילה, קוראים יקרים. ואם אתם ממש חייבים סיפור לפני השינה- תבקשו ממישהו אחר.

נירמו