לפני שבועיים הלכתי עם אמא שלי ליריד חוגים בבית הספר.
היו שם המון דוכנים שונים ומשונים, ופתאום חצר בית הספר נראתה כמו שוק הכרמל- אבל בעלי הבאסטות לא מכרו חצילים, ארטישוקים או עגבניות- אלא חוגים.
השנה יש באמת המון חוגים: מחשבים, אנגלית, בעלי חיים, שעשועי חשיבה או חשיבה יצירתית או יצירה חשיבתית, שחמט, ביולוגיה, טיסנאות- ואפילו קומיקס. כל בית הספרהתמלא בטיסנים מעופפים, פוחלצים מיובשים, מבחנות מבעבעות, רולרבליידז חורקים, ומוסיקה מעורבבת של אורגנית וחליל צד, בביצוע שני מדריכים שונים, שהתעקשו לנגן בו זמנית- למרות שכל אחד מהם ניגן שיר אחר.
הדבר הנחמד הוא שחלק מהחוגים עניינו מאד אותי וחלק עניינו מאד את אמא שלי- וברור שהם לא היו אותם חוגים. אמא התעקשה לרשום אותי לשעור נסיון באנגלית (שעור נסיון?? יש לי חמישה שעורי אנגלית בלתי נסיוניים בשבוע!), ואני דווקא חשבתי שאם כבר הולכים לחוג, אז כדאי ללכת למשהו שלא לומדים בבית הספר, משהו שאפשר אפילו ליהנות ממנו, חס וחלילה- והודעתי לה שאני רוצה קומיקס.
"לא בא בחשבון, תומר. החוגים האלה עולים הרבה כסף, וכסף לא גדל על עצים- ואם אני רושמת אותך לחוג, זה כדי שתלמד משהו שיועיל לך בחיים ולא קומיקס או שטויות כאלה".
אני דווקא לא חושב שקומיקס זה שטויות כאלה. קומיקס הוא בעצם סרט קטן במשבצות, ובדיוק כמו שיש בעולם סרטים נפלאים וסרטים מחורפצ'ים, יש בעולם גם קומיקסים נפלאים וקומיקסים מחורפצ'ים.
"אבל אמא של בועז לבקוביץ' רשמה אותו לקומיקס!" ניסיתי את אחד הפטנטים הישנים שלי.
"אני ממש מאושרת, תומר. ואם בועז לבקוביץ' יקפוץ מהגג גם אתה תקפוץ?!"
"אמא, אני לא חושב שבועז לבקוביץ' יקפוץ מהגג. וגם אם הוא יקפוץ- אין שום סיבה שגם אני אקפוץ. וחוץ מזה, אם לא תרשמי אותי לקומיקס אני לא הולך לשום חוג!" התחכמתי.
אמא כבר התחילה לענות לי משהו חכם ומלומד, אבל למזלי באותה שניה הגיעה אמא של רועי מוסקוביץ' ושאלה אותה למה היא רושמת אותי. אמא התחילה להסביר שאנחנו מתלבטים בין אנגלית לביולוגיה (אנחנו מתלבטים?! ממש. אני מתלבט בין קומיקס ובין ללכת הביתה).
"מה, את רושמת את תומר רק לחוג אחד? אני רשמתי את רועיקוש לשניים" (אלוהים אדירים. בגללה עוד ירשמו אותי לאנגלית ושעשועי טריגונומטריה!) "אז אם כבר מדברים, ברוריה- לאיזה חוגים רשמת את רועי?" (מחשבים ואנגלית. לא! מחשבים וביולוגיה. לא! מחשבים ומחשבים, או אולי-)
"מחשבים וקומיקס".
יש אלוהים.
"קומיקס?!" פתחה אמא שלי את הפה. "את בטוחה שכדאי לשלוח אותם לכזה מין חוג?"
אמא של רועי היתה נפלאה מתמיד. היא הסבירה לאמא שלי שקומיקס זה דבר מאד מאד יצירתי, וזה מאד מפתח את המוח, ובמיוחד את האונה הימנית (שהיא החשובה מבין אוּנות השנה), וקומיקס עוזר לילד להביע את עצמו בדרכים לא שיגרתיות וגם לומדים ככה לצייר ולכתוב ומה לא, וזה באמת משהו שלא לומדים בבית הספר, וחוץ מזה ילדים נורא אוהבים את זה, אז למה לא.
למה לא, באמת.
אמא הביטה עלי באחד המבטים האלה של "נו טוב, הפעם כן, אבל בפעם הבאה לא" ובפרצוף חמצמץ רשמה אותי לאנגלית וקומיקס. זה אפילו יוצא באותו יום (שני), מה שאומר שאצטרך לנסוע לבית הספר רק פעם אחת אחרי הצהריים, ולא פעמיים כמו בשנה שעברה (יום ראשון טיסנאות, יום רביעי- אני מתבייש לספר- קיפולי נייר).
כעבור שבוע הגיע היום המיוחל. חזרתי מבית הספר, התרחצתי והסתרקתי, לקחתי תיק קטן וקלמר עם טושים (קנו לי אותם יומיים לפני סוף החופש הגדול, וכדאי לעשות איתם משהו יותר מרתק מאשר שער למחברת תנ"ך, לא?). נסעתי בקו 63 ונחתתי בבית הספר.
אף פעם לא ראיתי כזה בלגאן. כל בית הספר היה מלא אמהות (יותר מאשר ילדים, נראה לי) שלא הפסיקו לשאול את אותן השאלות: איפה זה מחשבים?? מי זה המורה לקיפולי פורמייקה?! למה אין הנחה על שני חוגים? בסיום החוג לאסטרונומיה הם טסים לירח? ומרים, האישה הנחמדה מהחטיבה, ענתה לכולם ביחד או לחוד.
בדרך כלל קשה לי למצוא את הדרך מכיתה ה' 1 לכיתה ה' 2 (למרות שאת הדרך מכיתה ה' 1 הביתה אני לא מפספס אף פעם), אבל הפעם היה לי מזל. על הדלת מול החדר של מרים, ליד מכונת השיכפול- היה תלוי שלט גדול "קומיקס!" ולמטה ציור מצחיק של ילד קטן, מנפנף בידיים כמו גוזל.
נכנסתי לכיתה. כל הילדים האחרים כבר ישבו שם- שלומי בנבנישתי, רועי מוסקוביץ', בועז לבקוביץ' (שעדיין לא קפץ מהגג, תודה לאל), וגם כמה ילדים אחרים שאני לא מכיר, כי הם לא לומדים בבית הספר שלי. כולם התחילו לקשקש ולספר בדיחות, ואז נכנס המורה.
זה באמת היה משהו מוזר. יצור שמנמן עם זקנקן מצחיק ונעליים אדומות עם שרוכים צבעוניים- חוץ מזה הוא לבש מין ז'קט ג'ינס והיתה לו סיכה בצורת פרת משה רבנו- לא ידעתי שמרשים לאנשים מעל גיל שמונה להתלבש ככה.
השעור הראשון התחיל, והוא הסביר לנו מה זה קומיקס, הראה לנו סרט מצוייר מצחיק נורא על איש שמנסה להיפטר מאיזה חתול קטן אבל לא מצליח, ואחר כך התחלנו ללמוד על הבעות פנים בקומיקס. הוא ניגש ללוח והתחיל לצייר קריקטורות של פרצופים שמחים, עצובים, כועסים, מתנצלים, נדהמים, ועוד כל מיני פרצופונים.
"ועכשיו", הוא אמר, "אנחנו עוברים לתרגיל הנפשה".
הנפשה?
"כאשר אנחנו לוקחים חפץ ונותנים לו חיים, אנחנו קוראים לזה "הנפשה". התרגיל שאתם צריכים לעשות היום, זה לצייר חפץ דומם, ולתת לו חיים: לצייר לו פרצוף, להחליט מה הוא מרגיש, ולצייר לידו בלון קומיקס שבתוכו כתוב מה החפץ הזה אומר".
חשבתי וחשבתי, ובסוף החלטתי לצייר גזר, למרות שהוא לא בדיוק דומם. (זה חוג קומיקס, לא חוג ארץ עיר, נכון?) - קודם כל אני אוהב גזר ( יש בזה ויטמין איי, זה בריא לעיניים, ובכלל- אני אוהב אוכל כתום), וחוץ מזה- וזה חשוב מאד- די קל לצייר אותו.
קראתי לו "עזר הגזר" וציירתי אותו שש פעמים בכל מיני הבעות פנים: פעם הוא היה מבוהל, אחר כך כועס, אחר כך מתנצל, עצוב, אכזרי ושמח.
עכשיו הייתי צריך להמציא לעזר משפט, ולהסביר את הבעת הפנים שלו. "אל תכתבו סתם "אני שמח" כשאתם מציירים את החפץ שלכם שמח. נסו לחשוב מה יהפוך אותו לשמח!
מתי חציל יהיה שמח? מתי חציל יהיה עצוב? נסו לחשוב כמו החפץ שציירתם, לא כמו ילדים שמציירים חפץ" אמר לנו השמנמן עם השרוכים.
בחיים שלי לא ניסיתי לחשוב בתור גזר, אני חייב להודות. ולמרות שאני משוכנע שאף גזר לא ניסה מעולם לחשוב כמוני - זאת היתה בכל זאת חוויה.
בואו נתחיל. אם הייתי גזר- מתי הייתי שמח?
הייתי שמח אם החפרפרת הרעה לא היתה אוכלת אותי.
אבל איך אני יכול לדעת איפה החפרפרת? הרי אני לא יכול לראות מתחת לאדמה, וסתם לשמוח בכל רגע שבו לא מכרסמת אותי חפרפרת?! זה אומר שבתור ילד אני צריך לשמוח בכל רגע שלא אוכל אותי קרוקודיל או מכרסמת אותי להקת דגי פיראנה, וזה נראה לי די טפשי- אפילו בתור גזר.
אני יודע! הייתי שמח ביום שבו ביצבצתי מהאדמה בפעם הראשונה. סוף סוף שמש!
אבל רגע אחד. מה קורה אם אני מבצבץ דווקא ביום גשום? הרי להיות תקוע באדמה בלי מטריה באמצע החורף זה ממש לא לעניין. וחוץ מזה- אם אני יוצא מהאדמה זה אומר שעוד מעט יבואו לקטוף אותי- ולאכול אותי!! זה ממש לא משהו שעושה לי טוב על הנשמה, גם בתור ילד וגם בתור גזר.
פתאום הבנתי שממש קשה להיות גזר. אם אני יוצא מהאדמה אני נרטב בגשם וקוטפים אותי ואוכלים אותי. להיות בתוך האדמה זה גם לא פיקניק, כי יש חפרפרות ותולעים רעות לב, ובכלל חושך וקר ומחניק, ואין מחשב או מטריקס או ערוץ הגזרזרים.
אז מתי גזר שמח, לכל הרוחות?!
הצצתי קצת הצידה, לראות מה בועז לבקוביץ' צייר. הוא עשה לעצמו חיים קלים- מנורה.
היא שמחה כשסוף סוף מוציאים אותה מהקופסא, עצובה כששמים אותה בבית שימוש (מה כבר יש לראות שם?!), וכועסת כשמחליפים אותה בנורת 75 וואט - כשהיא עצמה נורה מבוגרת בת 100 וואט לפחות.
לרגע חשבתי להחליף את עזר הגזר במשהו עם חיים יותר נוחים, אבל הבנתי שגם ככה להיות גזר זו לא הנאה גדולה, ולפחות עכשיו יש ילד שחושב עליו ודואג לו.. והילד הזה הוא אני.
בינתיים השעור כמעט והסתיים. השמנמן ניגש לכל אחד מהילדים וראה מה הם ציירו.
הוא התפעל מהרעיון של בועז עם המנורה שמוצאת את עצמה בבית השימוש, ואז הגיע אלי.
הראיתי לו את הציורים של הגזר, סיפרתי לו שקוראים לו עזר, ואמרתי שאני תקוע עם גזר שמח, כי אין לי מושג איך גזר יכול לשמוח.
"כל דבר יכול לשמוח. הרי אם לגזר יש חיים כל כך רעים, אז דווקא דברים קטנים שבשבילך לא נחשבים- יכולים לעשות אותו נורא שמח".
זה ממש נכון, אבל בדיוק באותו רגע נגמר השעור. ארזתי את עזר בעדינות והנחתי אותו בתוך התיק (היה לו יום קשה), ויצאתי לשעור אנגלית במצב רוח מהורהר וגזרי.
כשהגעתי לחדר אנגלית די הופתעתי לגלות כיתה ריקה. היתה שם המורה ננסי אחת, שהכניסה כל מיני דפים באנגלית לתיק, והיא הופתעה לא פחות ממני לראות אותי.
"רגע, אתה תומר? קראתי את השם שלך בתחילת השעור, אבל אמרו לי שאתה בקומיקס".
"אני גם בקומיקס וגם באנגלית" עניתי.
"אתה לא יכול, תומר. קומיקס ואנגלית הם באותה שעה".
אוי.
הסתכלתי שוב בחוברת החוגים. קומיקס: 16:00- 17:30, אנגלית: 16:00- 17:30.
אני גאון.
"ואין אנגלית ביום אחר?"
"לא. אתה צריך להחליט לאיזה חוג אתה הולך".
זאת באמת לא בעיה- אני החלטתי כבר לאיזה חוג אני הולך, אבל סביר להניח שאמא שלי תחליט את ההיפך ברגע שנקבל ציונים על הבחינה האחרונה באנגלית.
מה עושים??
לרגע עלה לי רעיון מבריק: אני יכול להישאר בבית הספר עד שבע, ואז לחזור הביתה. אבל אני לא אוכל לעשות את זה כל שבוע- וחוץ מזה אמא תגלה את זה די מהר.
הרבה ברירות אין כאן.
דישדשתי הביתה בשפל ראש, וסיפרתי לאמא מה קרה. כמובן שהיא הודיעה לי להיפרד מעולם הקומיקס, למרות שהסברתי לה כמה היה כיף. אפילו הראיתי לה את עזר, אבל מתברר שגזר שותק לא עושה כלום לאמא רועשת, וגם אם עזר היה מוצא פיסת שמחה בחיים, עדיין הייתי מוצא את עצמי עצוב באנגלית.
נכנסתי לחדר שלי, והרגשתי צביטה בלב כששמעתי מרחוק את אמא מודיעה בטלפון למרים למחוק אותי מקומיקס. מרים דווקא ניסתה להגיד לה משהו, אבל כעבור כמה שניות הודיעה לה אמא בקול נחרץ: "מצטערת, מרים. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא כאלו סכומים רק כדי שהילד ילמד לצייר גזר".
מה היא מבינה בכלל.
ביד רועדת שלפתי את עזר מהתיק ותליתי אותו על הקיר, ליד מערכת השעות. עזר הביט בי במבט עצוב, שמח, כועס, מתנצל, נדהם ואכזר. את כל המבטים הבנתי, פרט למבט השמח.
מה יעשה אותך שמח, עזר?
גם להיות תקוע באדמה, לפחד מחפרפרות, תולעים רעות וגשם, ואחרי כל זה באים וקוטפים אותך וקוצצים אותך ומטגנים אותך בתוך סלט תאילנדי מוקפץ, וכשסוף-סוף אתה מוצא חבר אמיתי- שולחים אותו לגור בחוג אחר?!
פתאום הבנתי ששנינו די דומים, עזר ואני. הרי מה שמפריע לעזר אינה העובדה שהוא גזר- עם זה עוד אפשר לחיות. הדבר המתסכל ביותר בחיים שלו זה שאין לו אפשרות לקבוע לעצמו מה לעשות- את הכל מחליטים במקומו! מתי ישתלו אותו, איפה ישתלו אותו, מי ישתול אותו, מי יקטוף אותו, מי יאכל אותו, לאיזה בית ספר ישלחו אותו, מי ילמד איתו, מי ילמד אותו, מה ילמדו אותו, מי ישלח אותו לחוג אחרי הצהריים, מי יעביר אותו לחוג אחר--
ואז מצאתי את פיסת השמחה של עזר.
שלפתי טוש שחור מהקלמר, התקרבתי למשבצת של עזר השמח, ציירתי בלון קומיקס, ובתוך הבלון כתבתי שלוש מילים:
אני לא לבד!