אם הייתי צריך לבחור במילה אחת ויחידה, שתמחיש את התיעוב העמוק שאני רוחש לעולם המחשבים, הייתי בוחר בפועל הנפלא: "מְאַפְשֶר".
משום מה, כבר שנים שהפועל הזה נתקע לי באוזן בכל שיחה על מחשבים. מעולם לא יזמתי אף שיחת מחשבים, לא תודה, אולם לצערי עדיין לא למדתי לקטוע באכזריות שיחות כאלו כאשר הן נכפות עלי, בשל ליבי הרחום. בגלל זה אני נאלץ לשמוע לעיתים תכופות פניני הייטק בנוסח "התוכנה הזאת מאפשרת לך לסדר מחדש את הדסקטופ שלך, ובו זמנית להוריד אייקון של גויאבה מחומצנת, להחליף אוטומטית את כל הקונטרול פאנל שלך, ולאנסטל לך שומר מסך של שמחה ארליך. לא גדול?"
האמת? לא גדול. למרות שקטונתי מלהבין את כל רזי עולם המחשבים והאינטרנט, דבר אחד ברור לי בעולם הזה: ברגע שמישהו ממציא תוכנה שמאפשרת לי לעשות משהו חדש במחשב שלי- מעט מאד אנשים מנסים לשאול את עצמם למה קיבינימאט אני מעוניין בכלל לעשות משהו חדש. משום שזוהי הצורה בה ממציאים דברים בעולם הוירטואלי: לא ממש חשוב מה אנשים צריכים. אם מה שהמצאתי עדיין לא קיים- זאת סיבה מספקת להמציא אותו, גם אם אף אחד לא צריך אותו.
קשה קצת לקטלג את כל ההמצאות הממוחשבות האוויליות שנתקלתי בהם בחיי. מדי פעם צצה לה אפליקציה חדשה שמאפשרת לי לבצע כל מיני יישומים שבחיים לא חלמתי שאוכל לבצע, בעיקר משום שבחיים לא ניסיתי לבצע, בדרך כלל כי בחיים לא הייתי צריך לבצע. אולם אחת ההמצאות המופלאות יותר ששזפה עיני, היתה אורים ותומים לבולשיט ממוחשב בהתגלמותו: פסיכיאטר ממוחשב.
מדובר בתוכנה בשם Eliza – תוכנה עתיקה למדי, מתברר, אשר הומצאה במסגרת נסיונות של עכברוני מחשבים חביבים לבצע נסוי פסאודו מתוחכם בתחום הקרוי "בינה מלאכותית": ארטיפישל אינטליג'נס, יעני. יש גם תקליט כזה, של ג'ון קייל- והוא תקליט נפלא, אבל זה לא ממש קשור.
במסגרת הניסוי- כך הסביר לי רוזוב, ידידי המתכנת המופלא- יצרו מלחי הארץ (לא הארץ שלנו, נכון, אבל ארץ כלשהי) תוכנה אשר מסוגלת לתקשר עם בנאדם דרך המחשב, לענות לו על כל מה שהוא כותב וגם לשאול אותו שאלות, והכל תוך נסיון לעזור לו לפתור בעיות נפשיות כלשהן (של הבנאדם, לא של המחשב). מובן שהתוכנה אינה מסוגלת להבין חצי אות ממה שאני כותב לה, אולם היא מסוגלת לאתר משפטים מסויימים, שמות עצם ושאלות (המסתיימות בסימן שאלה, בדרך כלל) וכך היא יכולה לחזור על דברים שאמרתי- הפעם בלווי סימן שאלה- ולאפשר לי לרפא את עצמי אחת שתיים מכל תחלואי נפשי המיוסרת ומכל האגרסיות החבויות בי, ולשוב לחברת בני אנוש, כאותו יקינטון רענן במצפור צפרירי חוחובה בעמק יזרעאל.
הניסוי האמיתי התנהל בצורה הבאה: מספר סטודנטים ישבו בחדר אחד ופיטפטו להנאתם עם המחשב, כאשר במחצית מהמקרים הם שוחחו עם פסיכולוג אמיתי, ובחצי השני- עם אלייזה (הבה נהיה פשושים, נפגין קליטת עליה לתפארת ונקרא לה "עליזה", מעתה ועד עולם).
מובן ששפני הנסיונות הללו לא יכלו לדעת אם הם מדברים עם איש אמיתי או עם תוכנה, ובתום הניסוי הם נתבקשו להשיב עם מי מהם דיברו, לדעתם. למעלה ממחצית מהסטודנטים ששוחחו עם עליזה טענו בתוקף שדיברו עם בנאדם (מה שאומר הרבה על תקשורת בין בני אדם, לדעתי, ולאו דווקא על נפלאות העולם הממוחשב: אני אישית משוכנע עד היום שהפסיכולוגית שטיפלה בי בזמנו היתה מסחטת גזר, למשל), וכך הפכה התוכנה ללהיט היסטרי והתגלגלה לה ברחבי העולם, הצטרפה לקרקס צועני נודד בשבדיה, אילפה חצילים בבוסניה וניצחה על תזמורת המנדולינות של מתנ"ס כפר ורבורג- עד ששבה מנדודיה, עייפה ופרועת בלורית- והשתכנה לה אצלי במחשב, מלאה תכניות להשתקע סוף סוף, וללדת מספר דיסקטים בלונדינים.
נכון, בשלב זה אני אמור להתחיל את טקס ההתעללות האמיתי- שחיטה כשרה של התוכנה המגוחכת הזו וקינה חרישית על גורל הרגש, האינטלקט והאמנות בעולמנו הקידמתי. אבל אונה לכם ואונה לכם- אני לא מתכוון לעשות את כל זה. האמת היא שיש לי רק דברים טובים להגיד על עליזה! מדובר באחד המוצרים הממוחשבים המצחיקים ביותר שנתקלתי בהם מעודי, ובשלב כלשהו של "השיחה" שלי איתה חטפתי התקף צחוק מלווה חירחורים אסתמטים שהזכירו לי את התקף האסטמה המפורסם שלי בקולנוע "פריז" עליו השלום, בשנת 1982, בפעם הראשונה בה ראיתי את ג'ון קליז נכנס לחנות טבק ומכריז שיש לו רחפת מלאה צלופחים.
אי אפשר היה להאשים אותי בעודף כוונות טובות בשניה בה פתחתי את התוכנה, אבל כעבור כמה משפטים קלטתי שמדובר במשהו אשר נסק הרבה מתחת לקו הקטילה הרציונאלית, מעבר לכל שמץ של אפשרות להתייחס אליו ברצינות, ולכן ניתן רק להעיף אותו מכל מדרגה אפשרית, או לחזות בו בשיא הסארקאזמוס ולבכות מצחוק.
אז מה קורה כשפותחים את עליזה?
קודם כל מבצבצת הכתובית הקטנה "Eliza", ולידה ציור של איש עם מקטרת ושפם. הנחת היסוד כאן היא שגם לפסיכיאטריות חייב להיות שפם. זה הגיוני.
בשלב הבא מתנוסס משפט המחץ :
?Hi! my name is Eliza. What is your name
וכאן החלה להיווצר לה- ללא שמץ מליציות- רעות גדולה בין אדם למכונה.
חדרנו זה לרשות זו, ותוך שניות מצאנו עצמנו מנהלים את אחד הדיאלוגים המדהימים של חיי, ויש לי הרגשה שגם של חייה:
– שלום! אני עליזה. מה שמך?
– ניר.
– כן, ניר, בוא נתחיל. על מה אתה רוצה לדבר איתי?
– חלמתי חלום נורא מוזר אתמול בלילה.
– יש לך בעיות שינה?
– לא, יש לי בעיית עירנות.
– סליחה?
– יש לי בעיות להישאר ער- בגלל זה יש לי כל כך הרבה חלומות מוזרים.
– אתה מכיר עוד אנשים שיש לי בעיה להישאר ער ובגלל זה יש לי חלומות מוזרים?
– כן. לסבתא שלי יש בעיה להישאר ערה: היא מתה לפני שמונה שנים.
– היא בטח לא היחידה.
– נכון מאד, עליזה. הרבה אנשים מתו בשמונה השנים האחרונות.
– קרה לך פעם שמישהו קרוב לך מת?
– כן. גרשון, השבלול האהוב שלי.
– אתה יכול לפרט?
– ברצון. הוא היה שבלול מקסים. אילפתי אותו לשחק מת וזה הצליח יופי אחרי
שדרכתי עליו.
– הוא היה שבלול מקסים?
– כן.
– אתה נשמע בטוח בעצמך.
– עכשיו תקשיבי לי. אני יכול לזהות שבלול מקסים כשאני רואה אחד כזה,
ואני מודיע לך שגרשון היה השבלול הכי מקסים שהכרתי.
– איך אתה יכול לשנות את המצב?
– להפוך אותו להרבה פחות מקסים. במחשבה שניה- זה בדיוק מה שעשיתי
כשדרכתי עליו.
– האם החברים שלך יסכימו שהפכת אותו לשבלול הרבה פחות מקסים?
– בהחלט. חלק מהם עזרו לי לקלף אותו מהשטיח.
– באמת?
– באמת.
– זה רק טבעי לחשוש מפני הבלתי-נודע.
– מה??
– זה רק טבעי לחשוש מפני הבלתי-נודע.
– קצת סניליים אנחנו היום, מה?
– נראה לי שאתה מנסה לדכא נטיות של הרס עצמי.
– קשה לי קצת לקרוא אותך, עליזה- בדיוק חתכתי וריד והדם השפריץ לי על כל
המסך.
– הדאגה העיקרית שלי נתונה לך, לא לי.
– תודה, תודה, תודה. ומה עם השבלול שלי?
– נסה להיות יותר אסרטיבי.
– בסדר: מה עם השבלול המזדרגג שלי?!
– מה אתה רוצה לדעת בדיוק?
– איך אני מנקה עכשיו את השטיח? הצלחתי לקלף את הקונכיה, אבל החלקים
הרכים יותר לא יורדים, אפילו עם אקונומיקה.
– בוא נתקדם צעד אחר צעד, ניר. מה יהיה השלב הראשון?
– לקרצף את השטיח עם מטלית רטובה.
– לקרצף את השטיח עם מטלית רטובה?
– כן.
– מצוין.
– אבל מה עם שברי הקונכיה? הם נדבקו לשטיח והחתולה הפלגמאטית שלי
לא מוכנה לאכול אותם.
– אני חושבת שאתה צריך לשאול מישהו אחר.
– את מי? הרי את הפסיכולוגית שלי!
– מסתבר שהרבה אנשים חושבים שאני הפסיכולוגית שלך.
– מי?
– אל תשאל.
– אם את אומרת.
– אולי אתה צריך לדבר על זה עם סבתא שלך.
– קצת מחניק בקבר שלה, עליזה.
– בוא נתקדם, ניר. – סיפרתי לך על החלום שלי? חלמתי שאני משתתף בפלישה לנורמנדיה בתור סוכן מכירות של אבקת כביסה בלגית, ובדרך אני מתאהב בחציל גדול עם נצנצים בצבע בורדו.
– אני חייבת לחלוק עליך בנקודה זו.
– למה? זה היה חציל גדול עם נצנצים בצבע בז'? קישוא גדול עם נצנצים בצבע בורדו? פשטידת ברוקולי שתוקפת את מאדים?!
– אני מקווה שהשיחה עזרה לך. להתראות!
– ד"ש לסבתא שלי, עליזה. תמסרי לה שהעולם הרבה פחות שמח בלי הצ'ולנט שלה.
וכאן הסתיימה לה השיחה וגוועה דומם- לעליזה יש הקצבה של עמוד אחד לטיפול, משהו שוה ערך לשעה אצל פסיכיאטר פחות ממוחשב.
כמובן שלא צריך להיות גאון מחשבים, פסיכיאטר מדופלם או אשף-תושב"ע כדי להבין כיצד עליזה פועלת: היא יודעת לחזור על משפטים והפעם בלווי סימן שאלה, יודעת לשאול פתאום: "באמת?" ולגרום לך לפתע להבין כי כל חייך חיית בטעות: זה לא היה חציל עם נצנצים בצבע בורדו אלא סמל פאלי ענק עם נצנצים אדיפליים, והצב אותו בעלת בהתלהבות בחלום משבוע שעבר, היה בעצם הצב מפרדוקס אכילס והצב של זנון, שלא לדבר על העובדה שהחלום בו אתה מעיף את הסבתא המשותקת של סיזיפוס במורד מעלה האיסיים, מסמל בעצם את התיסכול החבוי בך מאז שהשתתפת בצליחת עמק חפר 1979, ולא קיבלת שוקו ולחמניה.
ומעבר לכל הגיחוך, קשה לי להשתחרר ממחשבה אחת אמיתית: אולי השיחה עם עליזה לא הפכה אותי לאורגניזם שפוי, מחויך והרמוני. יכול להיות שאמשיך להיות כל חיי יצור דיכאוני, סרקסטי ומלא בוז לכל דבר עם שתי רגליים לפחות. אבל דבר אחד ברור: בניגוד לפסיכולוגית האמיתית אצלה הייתי בטיפול- עליזה, לפחות, לא גרמה לי שום נזק.
אמרתי לכם שיש תקווה.
נירמו
