הזולת וחסרונותיו

זירת ההתרחשות: בית ספר במרכז הארץ, כיתה גימל שניה, שעור אנימציה.
השעה- שמונה ורבע בבוקר.

אני נכנס לכיתה עם תיק גדול, ומוציא מתוכו מצלמה וחצובה. עשרים גמדים היפראקטיבים מתנפלים עלי.

גמדים (במקהלה): ניר ניר ניר תראה מה עשינו תראה תראה הבאנו פלסטלינה כמו שאמרת ניר תצלם אותי קודם ניר אני הייתי לפניה ניר היא משכה לי בעין ניר עשיתי פרח ניר עשיתי גמל שלמה ניר היא אכלה לי בוהן ניר עשיתי חייזר ניר ניר ני-

אני: שקט!

היפראקטיביים (א-קאפלה): אבל ניר היא היתה אחרי ואני הייתי לפניה ושבוע שעבר לא צילמנו כי לא היה לנו פלסטלינה ועכשיו היא אומרת שהיא לפני והיא בכלל אחרי תגיד לה תגיד לה ניר ניר תגיד לה ניר ני-

אני: די!!!

הגמדים נרגעים. קצת.

אני: אוקיי חמודים. זוכרים מה ביקשתי שתביאו היום?

כולם: פלסטלינה!!

אני: ומה אנחנו הולכים לעשות עם הפלסטלינה?

כולם (חוץ מעודד): אנימציה!!

עודד: סרטים מצויירים!

כולם נוזפים בעודד. שני ילדים מנסים להביא לו צ'פחה ונבלמים על ידי הח"מ.

מצ'פח 1: אבל הוא אמר סרטים מצויירים!

אני: נו?

מצ'פח 2: ואנחנו בכלל עושים אנימציה!

אני: זה אותו דבר. שבו.

עודד עושה להם אצבע משולשת במשך שעה ארוכה. שני המצ'פחים חוזרים מתוסכלים לשולחן שלהם. החיים קשים.

אני: יופי. אז בבית הייתם צריכים להכין דמות מפלסטלינה, ולחשוב איך להזיז אותה. מי הכין דמות?

חמישה עשר ילדים מרימים ידים בהתלהבות.

אני: כל הכבוד. מי רוצה להראות לכולם את הדמות שלו?

אף אחד לא מצביע, פרט לילדה תום, המכונה תותו.
תותו: אני רוצה!!!

אני: יופי תותו. מה הכנת?

תותו שולפת בגאווה גליל פלסטלינה כהה מגולגל סביב עצמו עם שפיץ בקצה, פלוס עיניים וחיוך בצבע צהוב זוהר.

אני: מקסים!! מה זה?

תותו (בגאווה אין קץ): איש קקי.

אני: מה????

תותו: איש קקי!!

אני: תותו!!

תותו: זה איש קקי! הנה, זה הקקי, ופה יש לו עיניים ופה והוא מחייך!

אני מנסה להסתגל לסיטואציה, אבל זה לא ממש הולך לי.

אני: למה הוא מחייך?

תותו: הוא לא מחייך. הוא צוחק!

אני: למה הוא צוחק?

תותו: כי הוא איש קקי!

אני: אבל זה לא מצחיק, להיות איש קקי!

תותו: אז מה אתה רוצה שהוא יעשה? יבכה??

אני: אני לא רוצה שהוא יחייך ואני לא רוצה שיבכה. אני לא רוצה בכלל שהוא יהיה איש קקי.

תותו: אבל זה מה שהוא!!

אני: אז אפשר להפוך אותו למשהו אחר. נגיד… איש פרחים.

תותו (עצבנית): אבל איך הוא יכול להיות איש פרחים אם הוא כבר איש קקי??

אני: תותו!! אני לא הולך לצלם איש קקי. מצטער מאד.

תותו: מה?!??!? (פורצת בבכי תמרורים).

אני נבהל מעוצמת המשבר, ניגש אליה, מתיישב לידה ומנסה לעודד אותה בכל זאת.

אני: די. תותו, אל תבכי. די.

תותו ממשיכה להזליף במרץ. שתי ילדות בשולחן ליד מתחילות להתייפח גם כן.

אני: תותו, די. די. לא לבכות. די.

תותו: אני-סניף- רוצה- סניף- איש- סניף- קקי- סניף- ואתה- סניף- לא- סניף-

אני: אוקיי, אוקיי!! נכנעתי! שיהיה איש קקי. בסדר?

כל הכיתה בלי יוצא מהכלל: יש!!!!!!!!!

אני: אוקיי תותו. אז בואי תסבירי לי איזו אנימציה את רוצה לעשות עם האיש… האי.. האיש קקי הזה.

תותו (בלי טיפת דמעה, רעננה ומאושרת כאילו כלום לא קרה): קודם כל האיש קקי מתגלגל סביב עצמו כמו קקי ואחר כך צומח לו פה ואחר כך עיניים ואחר כך הוא מתחיל לצמצם עם העיניים.

אני: למצמץ.

תותו: נכון.

אני: ואז מה קורה?

תותו: ואז הוא נהיה שילשול.

אני: תותו?!

תותו (במבט של עוד- מעט -אני- שוב –בוכה)- שילשול!!

אני: לא!!

תותו מחדשת את ים הדמעות. כנ"ל שתי הילדות בשולחן ליד, ואם אני לא טועה- אפילו אחד המצ'פחים מתחילת השעור מתחיל לזלוף. אני מבועת.

אני: אה… חצילונים חמודים שלי… תקשיבו! סיפרתי לכם שבסוף השנה אנחנו –

תותו: סניף- אתה- סניף- אני- סניף- רוצה- סניף- איש- סניף- סניף- קקי- סניף-

אני: בסוף השנה אנחנו מזמינים את ההורים שלכם לראות את הסרטים
שצילמנו בשעורי אנימציה! אתם חושבים שהם ירצו לראות איש קקי?!??

כולם: כן!!!!!

תותו קמה ממקומה ומדשדשת קוממיות לכיוון הדלת.

אני: לאן זה?

תותו: סניף- סניף- אותך- סניף- אותך- סניף- אותך- סניף-

אני: אותי מה?

תותו: אותך למנהלת!!

אני: מה??

תותו: אותך למנהלת על זה שלא נתת לי לעשות איש קקי!!

אני מחליט לנצל את כישורי הקומיים, מביים התקף בכי ממושך, כורע על ברכי ומתחנן שלא תלך למנהלת, מבטיח להיות ילד טוב ולהביא פתק מאמא. הילדים נרגעים, אחר כך צוחקים. תותו נכנעת, ולבסוף מתחילה לצחוק גם כן.

תותו: אז אם לא איש קקי, אני רוצה לעשות פרפר!

אני מסכים בהתלהבות יתרה. במהלך שאר השעור אנחנו עושים אנימציה של פרפר מפלסטלינה, חייזר מפלסטלינה, פטריה  שלא זזה בכלל אבל מילא, חציל ושני פילים. לקראת סוף השעור אני ניגש לתותו ומחליט לברר את הסוגיה עד תום.

אני: תותו, תגידי לי רגע, מה ההורים שלך היו אומרים אם הם היו רואים שבשעורי אנימציה את עושה איש קקי?

תותו: אמא שלי אני לא יודעת, אבל אבא שלי היה בטוח אוהב את האיש קקי.

אני: את בטוחה?

תותו: כן.

אני: בטוחה- בטוחה?
ֶ
תותו: כן.

אני: למה?

תותו: כי הוא עזר לי אתמול להכין אותו כל הערב.

(צילצול).

האורטופד של מכבי ישב מולי, מקומט למשעי, ובהה בי בשעמום גלוי. הוא מצא חתיכת בד מקומטת על השולחן שלו, הוריד את משקפיו, ניקה אותן במשך חצי דקה והרכיב אותן שוב. אחר כך הוא עיין שוב בצילום הסי.טי שהבאתי לו, הניח אותו בצד, ואז נטל את טופס פיענוח הבדיקה ועיין בו ממושכות.
"תראה," הוא פלט כעבור דקה נוספת, "יש לך פריצת דיסק".
"אני יודע."
"פריצת דיסק במרווח L4-5"
"אני יודע, דוקטור. זה כתוב בפיענוח."
"הממממ."
"אני יודע לקרוא. עוד מגן נרקיס."
"אז מה אתה רוצה לעשות?"
"אתה שואל אותי? אתה הדוקטור, לא?"
"אתה רוצה לעבור ניתוח?"
"לא תודה."
"אני יכול לסדר לך תור לניתוח כבר בשבוע הבא."
"יופי לי. אני יכול לקפוץ מהגג כבר בשבוע הזה. אתה לא יכול לעזור לי בלי לחתוך אותי, דוקטור?"
"המממ."
איש קצת אומלל, האורטופד של מכבי. הבנאדם למד שבע שנים כדי למצוא את עצמו במרפאה עגמומית ברמת גן, עובד בתור נער קריאה מזדקן שמקריא לפציינטים טפסי פיענוח שהם מביאים לו. הוא לא יכול באמת לרפא אותך, האורטופד של מכבי, מקסימום להזריק לך זריקת וולטרן- אבל את זה יכול לעשות גם מתנדב במד"א שעדיין רואה טלטאביז. המקסימום שהאורטופד של מכבי יכול לעשות למענך, הוא לשלוף שוב את דגם הפלסטיק המהוה של מבנה החוליות התחתונות, ולהסביר לך בפעם ה592 מה זו פריצת דיסק.
"תראה. בין חוליה לחוליה מצוי—"
"דיסק. אני יודע, דוקטור. למדתי ביולוגיה. יש לי אפילו תואר בזה."
"באמת? אז למה אתה עושה קומיקס?"
"שאלה מצויינת, אבל אולי נחזור לרגע לגב שלי?"
האורטופד של מכבי לא רוצה לחזור לגב שלי. הגב שלי לא מעניין אותו, ובצדק: הוא לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לגב שלי.   הוא לא מנתח, הוא לא כירופרקט, הוא לא מסאז'יסט. אבל ממש לפני הגראנד פינאלה של הביקור המיותר הזה, הוא שולף את הקלף המנצח שלו: "אני יודע שזה כואב, אבל אל תשכח: לשלושים ושישה אחוז מהאוכלוסיה יש פריצת דיסק!"
זה טקס קבוע בכל ביקור שלי אצלו: ההתעקשות שלו להסביר לי שיותר משליש מהאנשים סובלים בדיוק כמוני. אותי זה לא ממש מרשים.
"אם היתה לי מחלה סופנית, דוקטור, היית מרגיע אותי ומספר לי שמאה אחוז מהאוכלוסיה ימותו בסוף?"
האורטופד שלי לא עונה. אני צולע החוצה בפרצוף מכורכם ומנסה להבין את הצורך הזה שלנו, לנחם אנשים בכל סיטואציה.
חלק נכבד מהפעילויות החברתיות של אנשים נורמטיבים קשורה לניחום מישהו או משהו. עד כדי כך חזק, הצורך הזה שלנו, לנחם- שהקדשנו לו שני פתגמים נפרדים: "צרת רבים- חצי נחמה" השלאגריסטי, והפתגם השני, שלדעתי פורסם בתור גירסא משודרגת של הפתגם הקודם: "צרת רבים- נחמת טיפשים".
אם מעיינים קצת בשני הפתגמים, מבינים שיש כאן שתי משוואות בשני נעלמים:

צרת רבים= חצי נחמה
צרת רבים= נחמת טיפשים

כמובן שאנחנו יכולים לצמצם אגפים, ולהגיע למשוואה הבאה:

חצי נחמה= נחמת טיפשים.

(וזה נכון מאד. כי מי צריך חצי נחמה? תתנחם לגמרי, אידיוט!)

נמשיך לטפל במשוואה שיצרנו ונגיע למסקנה:

חצי נחמה= נחמת טיפשים.
ומכאן:
נחמה שלמה= נחמת שני טיפשים.

וגם זה נכון. כי בכל נחמה יש שני טיפשים שמשחקים את אותו משחק: המנחם והמנוחם. והמפגש האולטימטיבי בין שני הצדדים מתרחש, כמובן, בניחום האולטימטיבי: ניחום אבלים.
אין עלינו, אנחנו אלופים בלנחם אבלים. בכל מצב. טוב, זה ברור: שישים ושתיים שנים אנחנו מתעקשים לייצר אבלים כל הזמן- אז בתור ביי-פרודאקט, התמחינו גם בלנחם את האבלים שאנחנו מתעקשים לייצר. לנחם זה מצווה. לנחם זה צורך. הבעיה היא שזה בעיקר צורך של המנחם, אבל לא ממש של המנוחם. בגלל זה אמא של בגין קראה לילד שלה "מנחם" ולא "מנוּחם". את המנוּחם אף אחד לא סופר ממטר. על המנוּחם כולם משתינים בקשת. המנוחם לא ישן כבר יומיים, יש לו חררה מהזיפים של הזקן המפגר שהוא צריך להצמיח עכשיו חודש, המנוחם עושה רונדלים למאפיה כל שעה להביא בורקס וביצים קשות- וזה הזמן לאסוף אותו אל חיקך ולטחון לו את השכל בקלישאות הכי מפגרות שיש לך בסטוק.
עכשיו בתכלס, כשחושבים על זה, כשמישהו שאתה מכיר איבד מישהו יקר באמת- אין לך שום דרך אמיתית לנחם אותו. מה תגיד? "זה בסדר, חמוד, אבא יצמח מחדש מהאדמה, כמו זנב של זיקית!" אז זהו, שאבא לא יצמח מחדש. אבא מת, וזה לתמיד. אבל אותנו זה לא מעניין. אנחנו ננחם כל אחד, בכל שעה, בכל מקום, ביבשה, בים, באויר.. אפילו בכפר ורבורג! יש לנו כבר תרשים זרימה מוכן שיסביר לכל אחד שהמוות הספציפי שהוא מתאבל עליו, בכלל לא היה נורא יחסית למוותים אחרים. שימו לב איך זה עובד: אם המנוח הלך ברחוב ושלאק! חטף שבץ מוחי, התמוטט ומת- אתה אומר: "לפחות הוא לא סבל..". אם המנוח הלך ברחוב, ושלאק! חטף שבץ מוחי, התמוטט, גסס שמונה וחצי שנים בבית לוינשטיין ואז מת- אתה אומר: "לפחות הוא כבר לא סובל..". איך שלא יהיה – אתה תמיד יוצא צודק.
כשאתה יושב שבעה, אתה מרגיש כמו צלבן על מבצר אנטיפטרוס, שמנסה להתגונן בפני חמישים קטאפולקות פולניות שיורות עליו סלעים של קלישאות:"שלא תדעו צער".. לא קצת מאוחר לאחל לנו את זה? אבא מת! אנחנו יודעים צער! אה, אתה מתכוון שאבא לא ימות עוד פעם? תודה רבה. "זו דרכו של עולם..". אה, באמת? זו דרכו של עולם?? אוקיי.. עכשיו אני מבין למה אבא לא חזר איתנו באוטו מבית עלמין ירקון. למה אף אחד אף פעם לא מסביר לי שום דבר?
יש אנשים שנופלים עליך על הכתף, אומרים לך: "מה אני יגיד לך.." ושותקים.
מה אתה תגיד לי? אה.. אני לא יודע. קודם כל תגיד לי, ואז אני יגיד לך מה אמרת לי. אני בכלל לא רוצה שתגיד לי, אידיוט. אני רוצה שתלך מפה. אני אפילו לא יודע מי אתה. למי באת? את מי אתה מחפש בכלל? את בנימין שוסטק? זה כצנלסון שמונה דירה שלוש. תצליח."

רוב האנשים השמחים אינם יודעים זאת, אולם גם לנו, הדיכאוניים, יש ימים טובים יותר וטובים פחות. גם לנו תקופות, גם אנחנו עוברים שלבים: דיכאוניסט בן עשרים הוא קוטר מייבב, אולם בגיל שלושים הוא עובר מטמורפוזה חשובה והופך להיות אדם בשל וממורמר. הגויים מכנים אדם כזה BITTER OLD TIMER, היפאנים קוראים לו יאקיצורה מלאנכוליס ובגינאה החדשה מטגנים אותו בשמן קישואי אביב, אולם התופעה היא אוניברסלית.
וכיצד נדע- ישאלו קוראים מודאגים- מתי הפכנו רשמית לאולד טיימרים?
ובכן, השלב הראשון מתרחש ביום בו תמצא את עצמך, קורא יקר, מפסיק לומר משפטים כמו "שמעת את האביבגפן החדש?! נשבע לך, זבל כזה הרבה זמן לא שמעתי", ותתחיל להגיד משפטים בנוסח "שמעת את האביבגפן החדש?! נשבע לך, איפה הימים של שלום ואריק, איפה הימים של שם טוב וגרוניך בפארק, איפה", והמהדרין יוסיפו וישאלו היכן הם הימים של אריק לביא מנגן בשיניים את ההימנון בוודסטוק, או אולי היכן הימים בהם שלישיית אדלר הופיעו בעצרת נגד קרב ווטרלו ובעד פרל הרבור. בכל מקרה, כפי ששמת לב, השלבים הראשונים בהפיכתך לאולד טיימר מריר ומיומן הינם שלבי ההתרפקות למיניה.
השלב הבא כרוך בהתבוננות עמוקה באוסף התקליטים שלך, כששאלה חשובה מנקרת בראשך: "מתי קניתי תקליט בפעם האחרונה?" נכון שאי אפשר היום לקנות תקליטים כי לא מייצרים אותם יותר, טמבל, אבל לא זה העניין- הכוונה לקשר הרגשי של אדם לאוסף תקליטיו, קשר אשר אי אפשר לנהל עם ספריית דיסקים, ותהא מעוצבת ככל שתהיה. איפה, איפה הם הימים- תשאל את עצמך- בהם תליתי את עטיפות תקליטי הביטלס בכל פינות חדרי (ואת התקליטים עצמם דחסתי בעדינות לתוך עטיפות תקליטי להקת חיל הים תשח"צ של אמא). היכן הם הימים בהם הנחתי את תקליטי האהובים לנגד עיני על השולחן, בעודי מתכונן לבחינתי הגורלית בתושב"ע, אשר תכריע את עתידי לטוב או רע? חלפו הימים, רעי הטוב- חלפו ואינם. ולא נותר לנו אלא לפתוח פרק חדש בחיינו האומללים: עד עתה קיטרנו כמה רע הוא ההווה- מהיום נקטר כמה טוב היה העבר.
ובתור אולד טיימר משופשף תלמד כי לא רק המוסיקה היתה טובה יותר- גם ההומור היה מצחיק יותר פעם (מה שנכון לחלוטין), האנשים היו אחרים (צעירים יותר, למשל) ושעות הפנאי היו תמימות ושלוות יותר. ניקח לדוגמא את ימי התום של תחילת שנות השבעים. אותם ימים בהם ביליתי בהעתקת תמונות גריאטריות מתוך אנציקלופדיית "מכלל" על גבי נייר פרגמנט, לצורך עבודתי השנתית על עמק יזרעאל . ובימי החופש העליזים, לאחר שגמרתי לשחק סטאנגה ולזרוק שקיות מים על אנשים מיושנים מתחת לבית, מה היה נכון יותר מאשר לפתור תשבץ טוב? בתחילת שנות השבעים, כאשר היתה בתשבץ מילה בת שתי אותיות- מיד ידענו כי הכוונה היא ל"פו" (נהר באפריקה או דב באנגליה), וברגע שהופיעה מילה בת שבע אותיות לא היית צריך אפילו להציץ בהגדרה, אלא לרשום מיד: "נחליאלי".
נכון שהתשבצים לא היו מתוחכמים. אז מה? "הארץ שלנו" לא התיימר להציף את המזרח התיכון בעודפי איי.קיו שיציפו את השמיים וירעילו את קיפודי הים.
וזה היה כל העניין- תשבץ לא היה צריך להיות מתוחכם! הוא שימש מעין פידבק חיובי, ליטוף על הקרקפת (שבדיוק עברה שטיפה אינטימית באבו-עגילה) , תחליף נטול קלוריות לשוקו ולחמניה- ולא נאלצת לצלוח שום כנרת כדי לקבל אותו.
והיום? אללה איסתור. התשבצים השתדרגו, והפכו לתשבצי הגיון. לא ברור לי בדיוק מה ההגיון בהגדרות כמו "חציל גדול שעושה פפום פפום שווה למלך אינדונזיה כפול 58". מתי התחיל התהליך הנורא הזה? מתי החלטנו להפוך את מושג "תרבות הפנאי" למאזוכיזם צרוף? יכול להיות שהכל התחיל באמצע שנות השמונים, בהן כיכבה ברדיו התכנית המתעללת "תו השעה"- במהלכה שמענו מדי יום קירצוץ מוסיקלי סתמי בן מספר שניות, ומיד אחריו התעקשו מיטב המוחות להשפיל את עצמם לנוכח אוזני האומה, ולנסות לנחש לאיזו יצירה מוסיקלית שייך אותו קירצוץ. וכולם ניסו. כולם! הרי הקירצוצון הזה כל כך מזכיר את תחילת נעימת "טלפלא", או אולי את שתי השניות האחרונות מתוך שיר של בינג קרוסבי, ויש שסברו כי מדובר בהימנון היוגוסלאבי או בדקת דומיה הטרוסקית בביצוע נדיר. ומעל כל הריחשוש המיותר הזה ישבו להם ר' וי', נעימים ושנונים כחשופית המתגלצ'ת על סכין גילוח, והתעמרו בקהל המאזינים כשני ראשג"דים מיומנים. והמדהים מכל: המאזינים אהבו את זה.
אולם לא עת קיטור היא, אחים. מי שאינו מתכופף נשבר, כידוע, ולפיכך נכנעתי לשגיונות הקידמה ואני מכריז בזאת על שעשועון חדיש, גבירותי ורבותי, קבלו אותו- אות השעה!!
כן, קהל נכבד. מדי יום בשעה 11 יתכבד עבדכם להקריא לכם בשידור חי אות נבחרת מהאלפבית, ואתם תצטרכו לזהות מאיזו יצירה ספרותית היא לקוחה. ולא רק את שם היצירה, לא לא- גם את העמוד והשורה!
שעת הש' הגיעה. המתח באולפן בשיאו. מבזק השעה 11 עומד להסתיים- חמים בשפלה הפנימית והביל במישור החוף. אות "אות השעה" נשמע, והדבר החם בשוק מתחיל. אני עוטה משקפי שמש כחלחלות, רוכן אל המיקרופון ומלחשש לאומה המשתאה את האות: "ח'".
תוך שניות מציפים אלפי מאזינים את קוי הטלפון של התחנה. המאזינה הראשונה היא רינה נחאייסי, מורה לריתמיקה מבאר שבע אשר משוכנעת כי מדובר ב"חסמבה חסמבה חסמבה". אנחנו מתעללים בה קלות ואז נובחים את ה"לא!!" הנפלא הזה, ומנתקים. מיד אחריה עולה לאויר שמעון ציגלר, פנסיונר בן 82 מרעננה, אשר טוען בקל רועד כי המשפט הינו "חלאס, צווינג'י, בוא נשים קרטושקע רותח בכובע גרב של מוטקה" מתוך ילקוט הכזבים. אנחנו נשפכים מצחוק, ואומרים לו שמזל שהאות איננה "ס'" כי אז היינו מתלבטים בין "סנילי" ל "סקלרוט". ציגלר פורץ בבכי חרישי ומתחנן שניתן לו למסור ד"ש לנכדתו שהיגרה לפני שמונה שנים לקנדה, ומאז לא שמע ממנה. אנחנו צורחים לו באוזן "אז תמשיך לא לשמוע ממנה, אפס!!!" וטורקים. בוי-או-בוי, העסק הזה ממש עושה לנו את היום. לאחר הפסקת הפרסומות עולה לאויר נגוהה בת שחר- שרשור ממצפור דלורית, וטוענת כי מדובר בשורה "חבל שהחתול שלי לא נופל תמיד על הראש" מאת משוררת הגלות ורד מוסינזון. אנחנו משפריצים מצחוק, מבטיחים לשלוח לה מסור חשמלי כפרס ניחומים, ומנתקים. במשך שלוש דקות אנחנו לא יכולים לזוז מרוב צחוק וכאפות, אבל דווקא אז- זה נופל עלינו פתאום.
שתי דקות לפני סוף התכנית מתקשר פתאום הבן זונה הזה, שטרקמן משהו מהרצליה, ובקול שקט ורגוע מלחשש את התשובה הנכונה: "חבקוק תירוב! אתה, אחא, מה הויה לך? מקומך איה והיכן תשוטט? האם אל הוולגה נקלעת וקשרת אהבה לחיי החירות ונתחברת אל הבורלאקים?" ולפני שאנחנו מבינים מה קורה, הוא עוד מסובב את הסכין בגב ואומר- "וזה מתוך "נפשות מתות" של גוגול, עמוד מאה ארבעים ושבע".
טוב. מאז החיים הרבה פחות נחמדים אלינו. התכנית ירדה באופן סופי לגמרי, ק' ואני תקועים עד הצואר עם המשכנתא של שטרקמן (הרעיון להעניק וילה בכפר שמריהו כפרס ראשון היה דווקא של המפיקה הראשית, אבל ברדיו לא הסכימו לתת לנו גרוש וביקשו בנימוס שנעזוב את החדר ונפסיק לשפוך בנזין על הרהיטים).
נתראה בשבוע הבא, אם וכאשר.
נירמו

כשהייתי בכיתה ה', המורה לאה שאלה אותנו באיזו תקופה היינו רוצים לחיות, אם יכולנו לבחור. כמעט כולם בחרו במהפכה הצרפתית, לא ברור למה. אולי מפני שזה נשמע נחמד, ללכת למדרחוב ובמקום לראות אנשים עם שרוואלים מוכרים דרבוקות, ואנשים עם דרבוקות מוכרים שרוואלים- לראות איך לוקחים את כל האנשים האלה- ומורידים להם את הראש. בכלל, תמיד כשאנשים צריכים לבחור לעצמם תקופה, הם מעדיפים תקופות מאד מעניינות מבחינה היסטורית, עם כל מיני אקשן וביצות מיובשות וערכים ואנופלס.
אני, כמובן, תמיד חשבתי להיפך. ה-תקופה שהייתי רוצה לחיות בה, היא תקופת העיירה היהודית. לא נשמע לכם שיחוּק מדהים לחיות בעיירה יהודית? אני מתכוון, חוץ מהחלק של הפוגרומים. תחשבו על עיירה יהודית נייטרלית, שמשלמת פרוטקשן לקוזאקים. זה נשמע לי כמו קיבוץ באידיש, ואתה אפילו לא צריך לרכב על טרקטור, לאכול אבוקדו או לשמוע מיקה קרני. מה שהכי אהבתי בסיפורים על העיירה, היה החלק של המקצועות: לכל יהודי היה מקצוע של מילה אחת. היה לנו את יענקל הקצב, נחמן הנגר, שבתאי החייט, ובמקרים חריגים- שמואל לייזר מוכר סידקית. היית שואל מישהו מה הוא עושה- ותוך פחות מעשירית שניה ידעת. והיום? נסו פעם לשאול איש הייטק מה המקצוע שלו, חכו שלושת רבעי שעה- ותראו אם הבנתם. "אני בדיוק סגן אקסקיוטיב של חברת בת שעברה התמזגות עם קרטל סמים קולומביאני שמשקיע בסטארט אפ שפיתח דגם חדש של גויאבה וירטואלית. כרגע אנחנו עובדים על אבטיפוס של פרוטוטייפ לפרזנטציה של התכנית העיסקית של– " יופי, סבבה, אבל מה המקצוע שלך? מקצוע???" "אה… אין לי מושג."
יש כמה מקצועות שמלווים אותנו מאז שנות השבעים, אבל משהו בכל זאת השתנה בהם. מקצועות שעברו מטאמורופוזה. פעם היינו הולכים לספר, אחר כך הוא הפך להיות מעצב שיער, אחר כך הוא הפך להיות שוקי זיקרי, ואז הוא השתדרג למכונת גילוח, כי לכולם יש קרחת. וגנן? היום קוראים לו "מעצב נוף" או "משדרג חמציצים". אבל לא רק השם של הגנן השתנה- גם העבודה שלו השתנתה. זוכרים את הגנן של פעם? ההוא שהיה מגיע לחצר עם כובע קש, ומגרפה, וקלשון, ושפם? ההוא שהיה שותל היביסקוס סיני ליד השביל, כדי שיהיה לנו מחבואה? אז זהו, שגם היום יש גנן, אבל יש לו מקצוע קצת שונה. היום התפקיד של הגנן הוא לאתר כל דבר ירוק, שלא משתייך לעולם החי או עולם הסמחטה- ו-זזזזז! לקצץ לאמ- אמא שלו את הצורה עם מסור חשמלי. איך זה התחיל בעצם? "גנן" לא בא מהשורש גנ"ן? כלומר- איש שעושה… גן? וגן זה לא דבר שאמור להיות ירוק, עם פרחים, פרפרים וסלמנדרות? יופי, אז איפה בדיוק נכנס המסור החשמלי לסיפור?? מתי החליטו אנשים שגנן לא צריך יותר להשקות, או לזרוע, או לקלטר- אלא פשוט- לבתר? יש כאן תהליך: פעם, גנן היה מכניס דברים לאדמה- היום הוא מוציא. לגנן של הבנין שלי יש מבצע מיוחד: במשך חודש אחרי כל ביקור שלו- אם אתה מוצא ברדיוס של חמישה ק"מ משהו אחד שעושה פוטוסינתזה- אתה מקבל את הכסף חזרה, פלוס קרטון רעל עכברים. והעסקים אצלו משגשגים, ברוך השם. הוא דואג להפוך כל גינה מוזנחת- לשממה מטופחת.
אני אישית יכול להסתדר בלי עשבים בגינה ובלי פטל קוצני בשביל, ולפרחים אני בכלל אלרגי באביב. מה שמטריד אותי בכל הסיפור הזה, זה שאף אחד לא חותם לי שהמטאמורפוזה המקצועית הזאת לא תפלוש גם למקצועות אחרים. לכו תדעו, מנתח מוח. פעם הוא היה משקיע, מכניס אותך לסי.טי, מרדים, מנתח, אחות איזמל, אחות מלקחיים, שעת המוות שלוש ורבע… מי יודע מה קורה שם היום? "שלום ויקטור… בוא תפגוש את המכונה החדשה שבעזרתה נסיר את הגידול שלך במוח.. זה מכשיר תוצרת צרפת אורגינל. איך קוראים לו? גיליוטינה".
יש מקצועות שמעניקים לך אוטומטית גם הקדמה קטנה לשם שלך. אינטרו: דוקטור, סגן אלוף, אדריכל, אינג'ינר.. אבל כשאתה אמן- לא סופרים אותך ממטר. לא רק שלא משלמים לך- אפילו לשם שלך אין הקדמה! שימו לב איך העולם הדפוק הזה עובד: בנית בידה? אתה אינג'ניר מקס שטייינברגר. ניסחת חוזה שכירות למשחטת תרנגולי הודו בכפר ורבורג? אתה עורך דין שלמה בצלאלי. תיקלטת בבר מצווה במושב גפרורי ארטישוק? אתה דיג'יי שמשון לוי. הקלטת את Kind of blue אולי האלבום הגאוני ביותר בתולדות הג'ז? אתה מיילס דייויס. לא דוקטור דייויס, לא גונדר דייויס מיילס, לא תא"ל מ. – סתם מיילס דייויס. כושי עם חצוצרה.
אצלנו, האמנית היחידה שהחליטו משום מה לצ'פר ולתת אינטרו לשם שלה- היא רחל המשוררת. לא הבנתי אף פעם את העניין הזה. רחל המשוררת? "רחל"?? מה היא, סטינג? בונו? מדונה? ריטה?? אין לה שם משפחה? תתפלאו, היו לה שניים- בלובשטיין סלע! ומה הקטע עם "המשוררת" אחרי ה"רחל"? פחדתם שנתבלבל בינה לבין "רחל הפרוקטולוגית"? "רחל שמאית המקרקעין"? יושבת אישה רזה עם שחפת מול הכנרת, כותבת שירים. איזה עוד מקצוע כבר יכול להיות לה?

בשנים האחרונות אני שם לב לטרנד תקשורתי מוזר: לפחות פעמיים בשבוע, מתעקשים לדווח לנו בעמוד הראשון של העיתון, שנתגלה עוד מישהו בצמרת המטכ"ל שלא צופה מלחמה עם סוריה בעתיד הקרוב. זה התחיל בתור זרזיף קטן בתום מלחמת כשלון השניה, ואז, לאט לאט, נוצרה כאן תבנית: בימים זוגיים מדווחים לנו שמישהו במטכ"ל לא צופה מלחמה עם סוריה, בימים בלתי זוגיים מדווחים שמישהו בצמרת הממשל הסורי לא צופה מלחמה עם ישראל. הבנו! אוקיי!! אז לא תהיה מלחמה עם סוריה בשנים הקרובות! אולי נדווח על דברים שכן יהיו? ויהיו, תאמינו לי שיהיו! כן יהי עוני, כן תהיה שחיתות, כן יהיו שרי אוצר גנבים ונשיאים אנסים ופוליטיקאים שלא מסוגלים לנהל מתנס בכפר ורבורג- למה לא לכתוב עליהם? כן יהיה כיבוש, כן תהיה גזענות, כן יהיו ערסים, כן יהיו סמים, כן יהיה קובי פרץ בהיכל התרבות! יהיה, באבו אבוע יהיה! בשלב הבא נתחיל לדווח כל בוקר שגאולוגים סקנדינבים לא צופים התפרצות געשית בכפר ורבורג בשלוש וחצי השנים הקרובות. הם חקרו את הנושא הזה לעומק, והגיעו למסקנה שאין מצב להתפרצות געשית, גם בגלל הנתונים הסיסמוגראפים- ובעיקר בגלל שאין שם הר געש. לגבי צומת קסטינה הם לא מוכנים להתחייב, אבל בכפר ורבורג- אין אפס: אף טיפת לבה לא תשפריץ!
איך העיתונאים מצליחים למצוא כל יום איש חדש שלא צופה משהו? "שלום, אני מדבר עם שרגא? בוקר טוב. מדברים מגלי צהל. שרגא, אתה צופה מלחמה עם סוריה בשנה הקרובה? אה. גם אתה לא? יופי. אפשר לצטט אותך? מה יצא לך מזה? ידברו עליך בחדשות! יופי. כן.. שניה, אני עולה לשידור. נפתח בידיעה שהגיעה זה עתה: רב"ט במיל. שרגא הוכברג סבור שלא צפויה מלחמה עם סוריה בשנה הקרובה. לדבריו, מאז שהשתחרר מיחש"מ 674 בשנת 57 לא השתתף באף מלחמה עם סוריה בגלל שיש לו מים בברך- והוא לא מאמין שמישהו יקרא לו כעת, בשל הבעיות בפרוסטטה והבצקת בטחול. בנוסף, מסר רב"ט הוכברג ד"ש לכל החברה המגניבים מאורט טכניקום, והצלחה בתחום הרומנטי עם שלוש נקודות. ונעבור לתחזית".

לפעמים אני שואל את עצמי מתי כבר אהיה איש רציני.
אתם מבינים, יש דברים שיכולים לקרות רק לאנשים רציניים. רק אנשים רציניים הולכים עם עניבה. רק אנשים רציניים מרצפים את המטבח בקרמיקה, או נוסעים לסופשבוע בצימר באמירים. אנשים רציניים רוכשים נדל"ן, אנשים רציניים עושים ילדים ונותנים להם שמות כמו קורל וריף, אנשים רציניים נוסעים בטויוטה קורולה, אנשים רציניים יודעים מה זה נאסד"ק. ועד לפני מספר שנים, המקום הבטוח ביותר לפגוש אנשים רציניים היה בתוכנית של ניסים משעל. עוד לא ראיתי איש שהשתתף בתוכנית הזאת, ולא היה איש רציני.
נורא כיף להשתתף בתכנית של ניסים משעל, אבל הכי כיף, לדעתי, להיות ניסים משעל. בכל הפופוליטיקות האחרות היית רואה את טומי לפיד וזלמן שושי צועקים אחד על השני: "סליחה סליחה, אני לא הפרעתי לך לדבר- אז אתה אל תפריע לי לדבר!", אבל אצל ניסים משעל היה סדר: במקום שכולם יצעקו אחד על השני- ניסים משעל היה צועק על כולם.
כשאני רואה את ניסים משעל אני אומר לעצמי: הנה איש. לא אינפנטיל כמוני, לא ילדון סבנטיז שמסרב להתבגר- איש! הנה מישהו שיודע מה זה מדד דאו-ג'ונס ולא מתבייש בזה, ומה ההבדל בין פק"ם לפח"ק, ואיך נראה שר החוץ הסעודי, ואם יש חיים אחרי המוות.. ובגלל שניסים משעל הוא אשקרה איש, כל מי שמשתתף בתכנית שלו הוא גם כן- איש. שמתם לב איך בכל פעם שהוא היה מראיין מישהו שגר, נגיד, בנוה פונגימון שבחבל התענכים, הוא תמיד היה פונה למצלמה בפרצוף מקומט ואומר: "והאורח הבא שלנו הוא יואב כלבע סבואה, איש התענכים". קלטתם? לא גר בתענכים. איש התענכים! איש!!
ואני הייתי מסתכל, ומשפריץ גלונים של קינאה. מתי אני אהיה פעם איש? לא הגיע הזמן? כשחושבים על זה, נורא פשוט להיות איש- אתה צריך בסך הכל לגור במקום שנמצא במרחק של יותר ממאה ק"מ מציויליזציה מערבית, וכבר אתה "איש הבקעה", "איש הגולן" או "ירושלמי". . זה מין צ'ופר שכזה: אם אתה מוכן לגור במשהו כמו כפר ורבורג, אז יאללה, תרויח, לפחות נקרא לך "איש". אבל במחשבה שניה-זה לא פייר. מה זאת האפליה הזאת?? מה ההתנשאות האנטי-אשכנזית הזאת?? מה, למי שגר בתל אביב לא מגיע להיות איש?
בטח שמגיע, יאמרו אצילי הפרובינציה, הבעיה היא אחרת: אם נתחיל לקרוא לכל תל אביבי "איש תל אביב", מיד תתעורר השאלה: "רגע, אבל איפה בתל אביב? אתה איש קינג ג'ורג' או איש מלצ'ט? איך אתה מסתדר עם הנורדאים? ובכלל, מה קורה עם שיחות השלום עם אנשי כיכר מסריק?"
זה אחד הדברים שעד היום לא הצלחתי להבין בעיר המוזרה הזאת: למה תמיד נושא השיחה הראשון בין שני תל אביבים זרים, הוא באיזה רחוב אתה גר, ואיך מגיעים לרחוב הזה. למי אכפת?? אין לי מושג כמה שעות מהחיים שלי ביזבזתי בעמידה מול אנשים שלא היתה לי שום כוונה להזמין אלי הביתה, ולהסביר להם איך מגיעים אלי הביתה. גם להם לא היתה אף פעם כוונה לבוא אלי הביתה! עוד לא ראיתי אף אחד לוקח באמצע הסבר כזה עט ומשרטט מפה. הם רק מהנהנים תמיד עם הראש, בפוזה של "אההה… אז זנגביל זה פניה שניה מנורדאו אחרי שפונים שמאלה מדיזנגוף מול קפה קפה… אההה".

זירת ההתרחשות: בריכת רמב"ם, צהריים.
משתתפים: ארבעה טרום-ערסים מחומצנים בני 8 שעלו מן הרחצה,
וקופאית הבריכה (הזמנית, יש לציין)- אוקראינית מנומנמת בגיל בלתי מזוהה.

ארבעת הערסוואטונים שועטים לעבר הקופאית לאחר שברחו מבריכת הילדים.

ערסאווט 1: גברת, גברת, יש לך טלפון?

ערסוואט 2: או פלאפון, תגיד לה פלאפון.

ערסוואט 1: או פלאפון. יש לך טלפון או פלאפון? זה דחוף!!

קופאית מנומנמת: מה קרה?

ערסאווט 1: אני צריך להתקשר לאח שלי דחוף.

קופאית מנומנמת: למה?

ערסאווט 1: איזה ילד מניאק בבריכה הביא לי כאפה, אני צריך להתקשר
לאחשלי, שיבוא יזיין אותו מכות.

מנומנמת: מה?

ערסאווט 1: איזה ילד מניאק בבריכה הביא לי כאפה, אני צריך לתקשר לאחשלי,
שיבוא יזיין אותו מכות!!

מנומנמת: אבל.. מה..

ערסוואט 2: אחשלו יבוא יזיין אותו מכות, אנחנו לא פראיירים, יזיין אותו מכות!!

מנומנמת: אבל.. אין לי פלאפון. אין.

ערסוואט 1: אבל זה רק שניה, אני מתקשר לאחשלי יבוא יזיין אותו מכות.

מנומנמת: אין פלאפון אני אומרת. אין!

ערסוואט 2: נו, אז תני שניה לדבר בטלפון. יש לך טלפון פה, הנה!

מנומנמת: זה לא טלפון שלי. זה טלפון של משרד.

ערסוואט 1: אבל שניה, נו, אני מתקשר לאחשלי, יבוא יזיין אותו מכות!

נמנם: ילד! אין טלפון! די. לך!

ערסוואט 2: נו?? רק שניה, הוא מתקשר לאחשלו, שיבוא, יזיין אותו מכות!

(המנומנמת מתלבטת, ומתחילה להראות סימני שבירה ראשונים)

נמנם: אבל אם אח שלך יבוא, הוא קונה כרטיס. כן?

ערסאווט 1: מה כרטיס?

נמנם: כרטיס כניסה.

ערסאווט 1: מה כרטיס כניסה?? אחשלי לא נכנס לבריכה, הוא רק בא לילד
המניאק, מזיין אותו מכות, טיק- טק, וזהו! מה כרטיס??

נמנם: זה הילד שאתה אומר, איפה הוא?

ערסאווט 1: למטה, בבריכה. נתן לי כאפה, מניאק. עוד מעט אחשלי יבוא, יזיין אותו מכות.

נמנם: אז אם אח שלך בא לילד, הוא נכנס למטה בבריכה, לא? אז צריך כרטיס.

ערסאווט 1: אבל הוא לא יכנס למים בכלל! הוא רק בא, מזיין אותו מכות—

נמנם (מאבדת את קור רוחה): אבל אם ילד שמה בתוך מים, איך אח שלך לא נכנס
למים?? הא? מה אתה חושב אני.. דבילית?

ערסאווט 1: אבל אחשלי לא נכנס למים!! הוא לא צריך כרטיס!! הוא רק בא,
מזיין אותו מכות, טיק טק, והוא הולך! זהו!

נמנם: איך יהיה מכות אם ילד בתוך מים ואח שלך לא בתוך מים? הא? איך??

ערסאווט 1: הוא יביא לו קרש בראש, מחוץ למים!

נמנם: מה??

ערסאווט 1 (מדגים על ערסוואט 2): הוא יעמוד נגיד פה, כן? מחוץ לבריכה,
ועם קרש יביא לילד המניאק בראש, (מדגים את המכה על ערסוואט 2) ככה!

(שלושת הערסוואטים מהנהנים בהתלהבות)

ערסוואט 2: הוא לא נכנס למים!

ערסאווט 1: אין לו בגד ים בכלל! הוא חייל!

ערסוואט 2: הוא חייל! אין לו בגד ים בכלל!

נמנם: לא מעניין אותי חייל, לא מעניין אותי בגד ים. אם הוא בא לבריכה-
הוא משלם כרטיס. זהו.

ערסאווט 1: אבל—

נמנם: זהו!!

ערסאווט 1: יאללה מי צריך אותך בכלל, חכי חכי. יבוא פה מישהו עם פלאפון,
אני יתקשר לאחשלי, יראה לך מה זה. יבוא, יזיין אותו מכות.

ארבעת המופלאים מחכים שש דקות לפלאפון, אך לשווא.

ערסוואט 2: עזוב, אורן, בוא נלך הביתה.

ערסוואט 3: כן, יאללה, בוא נלך.

הארבעה מתחילים לעלות במדרגות.

ערסאווט 2: איזה מניאק. נתן לו כאפה. קוס אמא שלו.

ערסוואט 1: אם אחשלי היה פה, היה בא, מזיין אותו מכות.

הארבעה נעלמים לעבר האופק.

לפני יומיים נתפס לי הגב. הדבר אירע במהלך חזרה למופע שלי (שמטבע הדברים, בוטל עד שאעמוד על רגלי השמנמנות, עימכם הסליחה). לאחר הקנאק הראשוני נסוגותי לעבר הטלפון, הזעקתי ביקור-בית בדמות רופא רוסי ישיש וחסר הבעה שהגיע כעבור שעתיים, ולאחר בדיקות ממושכות הודיע לי חגיגית שנתפס לי הגב. ("הלכתי לרופא אף אוזן גרון וסיפרתי לו שיש לי דלקת באוזן. הוא בדק אותי ואמר לי שיש לי דלקת באוזן, עשרה דולר בבקשה. אמרתי לו, לעזאזל, אני אמרתי לך שיש לי דלקת באוזן- למה לא תיתן לי עשרה דולר?" ג'ון גודמן, "בארטון פינק").
הרופא לא הזריק לי כלום (זה לא בריא לאולקוס) ולא רשם לי כלום (זה לא בריא לעט). רק לקח ממני 71 ₪ (אפשר גם ויזה) והמליץ לי לחמם את הגב ולשתות תה, בחמסין. רגע לפני שהמחונן עזב אותי לאנחות והמריא לעבר האופק, הוא שיחרר המלצה נוספת: "תראה מונדיאל. זה מעביר זמן". לקרוא כואב, לכתוב כואב, לאכול כואב- לחשוב כואב באבוע. לראות כדורגל? לא כואב. ומאז אני רואה מונדיאל, כבר יומיים רצוף.
זה בסדר, אני עדיין לא מבין מה ההבדל בין גאנה וחוף השנהב, ומי מאמן את ניו זילנד, ולמה הוא עושה את זה. במשך שנים לא הבנתי מה בני מיני מוצאים במשחק הטטארי הזה (למרות שבצעירותי הרביתי לשחק בו בשכונה, ואף קודמתי למשרת שחקן ספסל מרכזי בנבחרת הנוער של הפועל קרית אונו נערים, אי שם בשנות השבעים. ברצינות!), אבל אמש התחוללה תפנית דרמטית ביחס שלי אל הספורט הזה, והכל בזכות המשחק בין דנמרק לקמרון. בהיתי לי במסך, ופתאום נפלה עלי התבהרות- הבנתי שאין לי שום סיכוי בעולם להתעניין במשחק הערסוואטי הזה, אלא אם כן אני מחליט מראש לטובת מי אני. אולי זה כל הקסם של הכדורגל! הרי כולם יודעים שיש שם עשרים ושניים בבוּנים קטנים שמכסחים אחד את השני. כל הקונץ זה להחליט לטובת מי אתה! בדיוק כמו בסרט! אם אני הולך לסרט אני צריך להזדהות עם הגיבור, לא? אחרת מה איכפת לי אם שכחו אותו בבית או שברו לו את הגלים? בקולנוע יש טריקים די פשוטים לעורר בי אמפטיה כלפי גיבור: הורגים לו את האישה, מתקילים אותו עם טי רקס או עם בט מידלר, מכווצים לו את המותק.. אבל איך זה עובד בכדורגל?
וכך אני יושב לי בתנוחת עובר שמנמן פרוץ דיסק, דנמרק מול קמרון, המשחק עומד להתחיל תוך ארבע דקות, ואני חייב להחליט- לטובת מי אני?
איך עושים את זה? פרה פרה. שלב ראשון: סקירת הכוחות. בוא נתחיל בדנמרק. מה אני יודע על דנמרק? כלום. הייתי פעם בדנמרק? לא. דנמרק היתה פעם אצלי? לא ממש. מה קיבינימאט יש בדנמרק? דגים. נו? גם בקמרון יש דגים, ואפילו כושים. לא, לא דגים כושים. גם דגים, וגם כושים! אני יודע מה יש בדנמרק! פיורדים. הג'בלאות האלה עם הים באמצע. סחתיין. אז יש להם ארץ יפה. מה זה אומר?? אני צריך להיות לטובתם רק בגלל שיש להם ארץ יפה?? זיבי! אם היתה להם ארץ מכוערת- הייתי אולי מרחם עליהם קצת, מסכנים, חראם, גם ארץ מכוערת יש להם וגם שפה שנשמעת כמו אידיש ברוורס, ותקועים שמה ליד הקוטב, אתה פותח את הברז במקלחת- טראח! נופל עליך לוויתן. מה עוד? אנא עארף. יש להם חצי שנה יום וחצי שנה לילה, שזה לא מזיז לי כלום בקשר לאת מי אני אוהד. מצטער.
אוקיי. לא נורא. בוא נעבור קבוצה. קמרון. מה אני יודע על קמרון? גם כן, שום דבר. הם כושים. סבבה. מה, אני אהיה לטובתם רק כי הם כושים? ומה יקרה אם הם יעלו לרבע הגמר נגד גאנה? אני אהיה לטובת מי שיותר שחור? מי שאכל יותר מיסיונרים בתוך מרק? נהה, זה לא שיטה. מה עושים? היסטוריה. זה קובע הרבה. היסטוריה ופוליטיקה. מי לא זוכר את הגמר ב1974 של הולנד נגד גרמניה? מה, היה צריך יותר מעשירית שניה כדי להחליט לטובת מי אנחנו? הנה, מצד שמאל, בקנבאואר הנאצי רץ עם מדי אס.אס, פולש לפולין וכובש כמעט את כל העולם, עד שמי עוצר אותו? נכון- יוהן קרוייף, ההולנדי המעופף, מציל את אנה פרנק, דוחף אצבע לסכר, אוכל גבינה צהובה, קוטף צבעונים, ועם קבקבי העץ שלו מביא ברכייה לביצים של המאמן של גרמניה, זה עם השפם הקטן והשביל בצד. אז הכל היה פשוט, והיום- דנמרק נגד קמרון! מה עושים?? המשחק התחיל כבר לפני רבע שעה, ואני עוד לא החלטתי אם אני לטובת הויקינגי מימין, או קונטא-קינטא משמאל. פוליטיקה והיסטוריה אני לא יודע, אין לי מושג מה ההיסטוריה של דנמרק, ולא נראה לי שבקמרון יש פוליטיקה. אז החלטתי להביא אותה בהפוכה- אם אין לי מושג לטובת מי אני, בוא נראה נגד מי אני! אם יש מדינה שאני שונא, יותר קל לי לאהוד את השניה, לא? אז אני יושב ומנסה לשנוא את קמרון. מניאקים. כושים. הצביעו נגדנו באו"ם. מצד שני גם דנמרק הצביעה נגדנו. זאת לא שיטה, אלא אם כן מיקרונזיה תגיע למונדיאל. ומה עם דנמרק? מניאקים. לבנים. יש להם שפם בלונדיני, כמו שחקני פורנו. חולירות!! פיורדים!! לנו יש איזה הר תבור מעאפן, שגם עליו אי אפשר לדרוך כי חמיצר פיזר שם חידות הגיון- ולהם- פיורדים! למה לא!! לא נאה להם ללכת לים, לאכול זפת, לשחות לצד חרצפים בגודל מרמיטה מפותחת, מה פתאום?? אצלם הים מגיע עד הבית! עם שליח וטוסטוס! ואם הוא מגיע אחרי יותר מחצי שעה, אתה מקבל גם בונוס- אגם קטן!
אתם יודעים מה? די. אני נשברתי. אין לי שום דבר טוב להגיד על דנמרק או על קמרון, ואין לי שום דבר רע להגיד עליהם. אני יודע! יש לי פתרון: אני אוהד את הקבוצה שמנצחת. מי קבע שאסור לאהוד באופן רטרואקטיבי? בטח שמותר. ובכל מקרה, זה בריא לאולקוס.

ארבעים וארבע שנים אני חי לבד. רווק שמח, לפעמים רווק עצוב. לפעמים רווק עצוב מאד- אבל אז מגיע יום שבת, ואני מתעורר ביקיצה טבעית בצהריים ויודע שאם לא הייתי רווק, הייתי צריך להתעורר ביקיצה רדיואקטיבית בשש בבוקר ולנסוע עם הילדים לגונגה-ג'ונגה בחמסין, ואז אני שוב רווק שמח.
כתבתי לעצמי כבר מילון עברי –רווקי מתוחכם: אני לא חש בדידות- אני חש חופש. אני לא גלמוד ופתטי- אני עצמאי ומאושר. אני לא מפגר- אני מיוחד.
הבעיה עם החופש הזה, היא שהוא קצת ממכר. באיזשהו שלב, בלי ששמת לב, היחס שלך לאנשים סביבך משתנה: פעם, אנשים היו ברירת מחדל. היום? הם אופציה. אתה לא באמת חייב לראות אנשים כל יום. וחברים? יש לי המון. 482 חברים. אני לא צריך לדאוג יותר- ברגע שיגיע ההתקף הראשון, מוטי כצנלבורגן יטיס אותי למיון. הוא חבר פייסבוק מספר 269 שלי. אין לי מושג מי הוא, אבל חבר זה חבר, והוא לא ינטוש אותי בעת שבץ.
וזה לא שאני מיזנטרופ. לא לא, ממש לא! אני לא שונא אנשים, אני פשוט מנהל איתם היום את אותה מערכת יחסים שאני מנהל עם פינגווינים.
תראו, אני נורא אוהב פינגווינים. באמת. מת עליהם. הם מצחיקים, הם הולכים מוזר, הם עושים גליצ'ות, הם משמיעים קולות.. מת על פינגווינים. ואחת לכמה זמן אני אומר לעצמי: וואי! מזמן לא ראיתי פינגווין. איך בא לי לראות פינגווין? אז אני מתלבש, נוסע לגן החיות ומגיע לבריכה של הפינגווינים. ואני מחכה דקה ועוד דקה, ונחשו מה יוצא מהבריכה? נכון. פינגווין! ואני מתמוגג: היי! הנה פינגווין! ואני קורא לו: היי, פינגווין! מי בא לנירמו? וכשהפינגווין בא לנירמו, אני שולף מצלמה ומצלם אותו, את הפינגווין. ואז אני מבקש ממישהו שיצלם אותנו יחד: מצד שמאל אני, מצד ימין- הפינגווין.
ואחרי כמה דקות הקסם פג. ראיתי את הפינגווין, צילמתי, עשיתי לו קוקו, ובובו, וגילגילגיל, והשעה כבר מאוחרת ואני רעב ויש כל מיני דברים להספיק. אז מה אני עושה- לוקח את הפינגווין אלי הביתה? מתחתן עם הפינגווין באולמי נפטון ומטיל איתו ארבע וחצי ביצים? נוסע בשבתות לאנטארטיקה לארוחת צהריים עם האמא והאבא של הפינגווין? לא ממש. אני אומר יפה שלום לפינגווין, הוא מנפנף לי בכנפיים הקצרצרות והחמודות שלו, ואז הוא חוזר למאורה שלו כדי לאכול דג, ואני חוזר למאורה שלי כדי לאכול דג אחר. אחר כך אני מצייר משהו, כותב משהו, מכרסם משהו, מקשיב למשהו, קורא משהו, רואה משהו, חושב משהו. ואז אני נכנס למיטה עם פיפה, שהיא האהבה הגדולה של חיי. ושנינו מחככים אפים אחד עם השני, ומגרגרים יחד, ועושים קולות זה לזו, ושניה לפני שהיא מתכרבלת ונרדמת לי על הבטן, אני לוחש לה: פלפולפול, חתול חמוד של אבא, את יודעת מה ראיתי היום? לא תאמיני: פינגווין.

הוידוי הבא עשוי לגרום למספר מורות לאזרחות להתקף פירכוסים. אם את/ה מורה לאזרחות- נא להתיישב, לפתוח חלון, לחשוב אופטימי, ולעבור לשורה הבאה. מוכנים? מוכנות? אוקיי, הנה זה בא: אף פעם לא הבנתי למה המציאו את הדגל.
זאת אומרת, אוקיי, אנשים אוהבים סמלים, יופי. אבל למה דגל? מה דגל מסמל? את המדינה שלי? למה המדינה שלי צריכה שמשהו יסמל אותה? בכלל, למה משהו מסמל משהו אחר, מישהו הצליח להבין פעם? המשהו האחר לא יכול פשוט לסמל את עצמו?
ונניח שמשהו א' מוצא משהו ב' שיסמל אותו. מי יסמל את משהו ב'? משהו גימל. ומי יסמל אותו? תמיד יהיה כאן חוסר! בגלל זה, נשמע לי רעיון מעולה- לבנאדם- לעבוד בתור סֶמל. אני מוכן לסמל מרגע זה את קהיליית החצילים בכל רחבי העולם. חושבים על חציל? תחשבו עלי. אכלתם מוסאקה בגשר הירקון? אכלתם חתיכה קטנה ממני. תזכרו: דגל מסמל מדינה, זלזל מסמל את מוטיב התלישות של ביאליק, נירמו מסמל חציל.
אחד הדברים המעצבנים ביותר בדגל שלנו, זו ההחלטה המוזרה שאפשר לצייר בו רק צורות גרפיות. למה אי אפשר לשים בדגל גם מילים, או אותיות?
אם היתה אופציה מילולית לדגל שלנו, הייתי מציע דגל חדש. כי תבינו, עם כל הכבוד למגן דוד, אם אנחנו מחפשים משהו שיסמל באמת את המנטליות שלנו, יותר מהפלאפל והכותל ושחר חסון, אני הייתי מעצב דגל חלק ובמרכזו שלוש אותיות: א.א.א.
כל מי שחיפש פעם אינסטלטור בדפי זהב, מכיר טוב מאד את האותיות האלו. כל חשמלאי או שיפוצניק שרוצה שהשם שלו יופיע ראשון- משחיל "א.א.א." לפני השם, וככה הוא ראשון, בסדר אנלפאביתי: א.א.א. הרצל הובלות! א.א.א. שמעון שמאות רכב! א.א.א בשפה של המבוגרים, זו בעצם הצעקה המפורסמת "ראשון!!" שמשמיעים ילדים, בהגיעם לנדנדה במגרש המשחקים. ואין, אין דבר ישראלי יותר משלושת האותיות האלו.
מה שמוזר יותר, הן החנויות שמתעקשות לכתוב את השילוש הקדוש הזה גם בחזית החנות עצמה. ברמת גן ישנה חנות וילונות אחת, ועל חזיתה מתנוסס השלט: "א.א.א. וילונות". אף פעם לא הבנתי למה. רגע, יכול להיות שגם ברחוב עצמו, מסדרים חנויות לפי האלף-בית? "אהה, אתה מגיע לתחילת הרחוב לחנות של האוכמניות, אחר כך אתה ממשיך לחנות של ברזלי גרשון, אחר כך יש לך גבינות ניצן, דלתות דון ג'ובאני, הנלפבתיים אנונימיים, וככה, אחרי חמש מאות מטרים אתה מגיע ל"תרבוּשי בורגול"- ושם נגמר הרחוב.
מעניין איזו הודעה יש להם בתא הקולי, בחנויות כאלה? "אלף אלף אלף שמשון יבואן נבטי אלף אלף אלף אלפלפה שלום. כרגע איננו נמצאים במשרד, אולם ניתן להשיג אותנו באלף אלף אלף חמש שתיים שלוש שבע חמש אפס ארבע אחת, או לנסות את משרדנו הנוסף באלף אלף אלף אלף אלף אלף אלף אלף אלפי מנשה".