באיחור אופנתי בן עשור, צפיתי השבוע סוף סוף ב"אבודים בלה מנשה", סרטם הדוקומנטרי הנפלא של קית פולטון ולואי פפה, שתיעד את הנסיון הכושל של טרי גיליאם להפיק בשנת 99 את "האיש שהרג את דון קישוט" בכיכובו של ג'וני דפ, והפך בסופו של דבר לחומר הקולנועי היחידי שנותר מההפקה האומללה הזו, בה כל דבר שיכול היה להידפק, התעקש לעשות את זה: השחקן הראשי (ז'אן רושפור) עבר פריצת דיסק, מחסן התפאורות נשרף, הלוקיישן כולו נסחף בשיטפון, מטוסים חגו בשמיים בזמן הצילומים- יו ניים איט. אין פאשלה אחת שלא התרחשה בהפקה הנוראית הזו, וליוצרי הסרט התיעודי לא נותר אלא להתבונן מבועתים במחזה הסימבולי הזה: יוצר שמנסה לעשות סרט על דון קישוט, ולאט לאט הופך בעצמו לסוג של דון קישוט: נלחם נגד טחנות רוח בדמות מפיקים, כסף, מכות טבע ובעיקר מזל רע, שהצליחו לבסוף למוטט כליל את ההפקה ולזרוק את 32 מליוני הדולרים שהושקעו בה לבית הקברות של הקולנוע.
הרבה מכשולים ניצבים בפני צעירים שמעוניינים ללמוד קולנוע: בגרות, פסיכומטרי, ראיון קבלה, תיק עבודות, מה לא. לו הייתי חבר בועדת הוראה אקדמית כלשהי, הייתי משנה את החוקים: רוצה ללמוד קולנוע? צפה תחילה ב"לה מנשה". נגמר הסרט, ואתה עדיין מתעקש ללמוד קולנוע? מזל טוב, התקבלת!
בסופו של דבר, מישהו צריך לקום יום אחד ולגלות את האמת לכל הסטודנטים האמביציוזים האלו: קשה מאד להפיק סרט, ולא רק בישראל. קשה? כמעט בלתי אפשרי. הסיכוי של כל אחד מכם להיות שבי גביזון הבא הוא זעיר, ולא בגלל שאין לכם כשרון! פשוט, ברגע שהחלטתם שמטרתכם בחיים היא לעשות פיצ'ר- אתם אוטומטית הופכים לזרעון קריאטיבי קטן ועליז, ששוחה במרץ בלתי נלאה לעבר ביצית ההצלחה המיוחלת, כאשר לצידכם מדשדשים עשרת אלפים זרעונים נוספים. וכולכם צריכים לדעת: רק אחד מכם יפרה את הביצית. זה לא אומר ששאר הזרעונים פחות טובים- זה אומר שהזרעון שהצליח, היה פשוט בזמן הנכון ובמקום הנכון. קחו לדוגמא את הביטלס בתחילת דרכם: הגאוניות הצרופה של אייבי רוד והלבן הכפול עוד לא היתה שם, אבל כל השאר היה: הדרייב המטורף, הרצון להצליח בכל מחיר, ההרמוניות, ההורמונים ובעיקר העובדה שבדיוק בשנה שהם פרצו לתודעה הקולקטיבית, הגיע גיל ההתבגרות של ה"בייבי בום" הגדול ביותר במאה העשרים: הילדים שנולדו בתום מלחמת העולם השניה הגיעו לגיל העשרה, והיו חייבים מוסיקה שתגדיר אותם. הביטלס היו שם במקרה, במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל מה ההסתברות שגם אתם תהיו במקום כזה ובזמן כזה?
"לה מנשה" ריתק אותי עד לשניה האחרונה לא רק בגלל שהוא סרט נפלא- אלא בגלל שכמו יוצרים רבים אחרים, גם אני סוחב איתי כבר שנים איזשהו "לה מנשה" פרטי משלי: פרוייקט קולנועי ענק שכמעט והצליח, גזל ממני שנות עבודה רבות ובסופו של דבר ירד לטמיון וגרם לי לעבור תהליך נפשי מורכב וארוך של אבל, דיכאון קשה- והשלמה. לפרוייקט הזה קוראים "אלצט": תסריט לפיצ'ר שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים, ולאחר תהפוכות רבות, עליות ובעיקר מורדות- לא הופק מעולם.
הרעיון הבסיסי של אלצט הפציע במוחי הקודח כבר בשנה א' ללימודי הביולוגיה שלי בגבעת רם (כן, כן). בשנת 87 , לאחר שיחרורי מצבאינו המפואר, ביצעתי מעבר חד מתל אביב ההוללת לירושלים הקפואה והמנומנמת. הסוויץ' החד בין השחור התל אביבי ובין הקורדרוי-פלוס-סנדלים-עם-גרביים הירושלמי, גרמו לי להרהר בשני אנשים שחיבבתי במיוחד באותה תקופה: הראשון היה ע', ברמן תל אביבי סימפטי שהצליח לגרום לי להרוס חלקים נבחרים מהכבד שלי בתקופת המעבר בין השיחרור לאוניברסיטה, השניה היתה ג'- בחורה תמימה, שקטה ומקסימה שהיתה שותפתי למעבדה (ולא לשום דבר אחר) בשנה ב' בלימודי הביולוגיה. הפער הבלתי נתפס בין שתי הדמויות האלו- האחד יצור הולל, מוחצן, ציני וחסר אלוהים והשניה עלמה שברירית, מופנמת, עדינה ורוחנית- והעובדה שחיבבתי את שתיהן באותה מידה בדיוק- גרם לי לנסות לדמיין מפגש בין שניהם. היות ומפגש אמיתי כזה לא נסתייע, התחלתי לדמיין סיטואציה בה סוג כלשהו של ע' פוגש סוג כלשהו של ג', וכך התחיל להיכתב לו הסינופסיס של אלצט: ברמן צעיר, מצחיק ומוחצן- שמוצא עצמו יום אחד תקוע עם עלמת חמד רוחנית ורגישה. אוקיי, הוא ברמן, אבל מה היא תהיה? מורה? לא תודה. הילרית? חס וחלילה. אני יודע: היא תהיה מדריכה בבית ספר שדה. איפה? בחצבה, אלא מה. התנדבתי שם קיץ שלם בגיל שש עשרה, ועד היום אני מזיע ועקוץ. ומה בדיוק יגרום לברמן חצי אלכוהוליסט להיגרר לחצבה? כסף. איך מרויחים כסף בחצבה? הממ. שאלה טובה, אבל לבסוף מצאתי לה תשובה: ירושה. ע' הפך לתומר, ג' הפכה ללוטמית, והמפגש ביניהם התרחש בעקבות מאמציו של תומר להשלים תואר שני בשנה אחת בלבד, כדי לזכות בירושה של אימו ז"ל, שמותנית בתואר עד גיל שלושים. תומר בן העשרים ותשע מסיים תואר ראשון בתחילת הסרט, ואז מגלה לחרדתו כי הצוואה מדברת על-אופס- תואר שני. המסלול היחידי שיכול להעניק לו תואר שני בשנה אחת הוא מסלול בינתחומי דמיוני, בו עליו להגיש תזה מסובכת על התנהגות חברתית של זנבנים- ציפורי שיר (אמיתיות לגמרי) שחיות באזור חצבה- ומקיימות אורח חיים חברתי מרתק המשלב אלטרואיזם, וסוגיות נוספות שעומדות במרכז "עקרון ההכבדה" שפיתח פרופ' אמוץ זהבי, שחוקר את הציפורים הללו כבר עשרות שנים (בתסריט שונה שמו ל"שרגא קרני").
הסיכוי קטן מאד, אבל זה הצ'אנס היחידי של תומר לזכות בכסף שיאפשר לו לקנות את ה"ינשוף"- הפאב בו הוא מברמן כבר שנים, פלוס הדירה שמעליו- והוא אורז תיק ונוסע למדבר. סוג של "גיבור מקומי" (הסרט הנערץ עלי מאז ולעולם) רק שבמקום סקוטלנד יש מדבר, ובמקום הזוהר הצפוני ישנו סידני, אירי מוזר שמנסה לתפוס את הירח בעזרת עפיפון ענק.
מי שרוצה לדעת כיצד ממשיכה העלילה, יצטרך לקרוא את התסריט, שכאמור, לא הופק לעולם. ישנם ימים בהם אני מברך על כך, מפני שרוב הסיכויים שהתסריט השברירי זה היה נהרס לחלוטין בעזרת בימוי לא נכון, ויכול להיות שעדיף לשמור אותו- יפה, עדין ומוגן- במוח שלי ושל כל מי שירצה להוריד אותו מהאתר שלי. ישנם ימים, לעומת זאת, בהם אני מתאבל עליו כמו אב שאיבד את בנו.
ההתחלה היתה מבטיחה: בשנת 2000 כתבתי סינופסיס בן מספר עמודים והחלטתי להגיש אותו לקרן הקולנוע הישראלי. היות ועד אז עסקתי בעיקר בקומיקס, משחק והוראה- לא הבנתי כלום בענייני הפקה, ולכן מצאתי את המפיק הראשון שפגשתי באינטרנט והצעתי לו להגיש את הסינופסיס לקרן, כדי לקבל מענק כתיבה. המפיק (השם שמור במערכת) התלהב מאד, והגיש איתי את הסינופסיס לקרן הקולנוע. כעבור כמה חודשים הגיעו החדשות הגדולות: זכיתי במענק כתיבה! לראשונה בחיי, מדינת ישראל מכירה רשמית בכישרון הכתיבה שלי, ומסכימה לשלם לי כדי שאשב ואכתוב. ולא זו בלבד: חוות הדעת על הסינופסיס היו נפלאות, מרוממות רוח ואופטימיות. התיישבתי לכתוב את הטריטמנט (פירוק של התסריט לסצינות, ללא דיאלוגים) ואחריו את הדראפט הראשון של התסריט. כעבור חצי שנה פלוס מינוס, החזקתי ביד את העותק הראשון של התסריט הראשון שכתבתי אי פעם לפיצ'ר. קשה לי לשכוח את הלילה הזה: דהרתי על הקטנוע הקודם שלי בגשם סוחף כדי להספיק להניח עותק של התסריט בתיבת הדואר של המפיק, וחזרתי הביתה כשכולי שירה, זימזומים, עליצות וברונכיטיס.
ההמשך היה אפילו עוד יותר מבטיח: כעבור מספר חודשים נתבשרנו שהתסריט עלה ל"שלב החבילות", שהוא השלב-לפני-האחרון בדרך להפקה הנכספת, בו המפיק צריך להתייצב בפני קרן הקולנוע כשהוא מצוייד כבר בבמאי ואיזושהו קאסט בסיסי- ומהנקודה הזו, הכל החל לקרוס.
באמת שאין לי כל כוונה ללכלך על אף אחד מהאנשים שהיו מעורבים ב"אלצט". יתרה מכך: אני מאשים בעיקר את עצמי בכישלון הפרוייקט, משום שמעולם לא הפנמתי את אחד מכללי הבסיס בהפקה: דע את מי לבחור. בחרתי את המפיק הראשון בו נתקלתי. לא הפריעה לי העובדה שהבנאדם לא הפיק סרט אחד לרפואה מאז שנות השמונים, וככל הנראה לא התכוון להפיק שום דבר בעתיד הנראה לעין. חבילת ההפקה הזו היתה גדולה עליו בערך כמו תפקיד המלט באלברט הול על יובל המבולבל, והוא פשוט ניתק מגע ונעלם לי. התקופה, אגב, היתה אחת התקופות הפוריות בקולנוע הישראלי: תחילת שנות אלפיים, ההצלחה ההיסטרית של "חתונה מאוחרת", כמעט כל הסרטים שעלו יחד עימי לשלב החבילות ("האסונות של נינה", למשל) כבר הופקו- ורק אלצט מעלה אבק במשרדו של המפיק איקס.
אבל אני לא מוותר בקלות. בתום מאבק ממושך ומכוער עם אותו מפיק, הצלחתי לקבל אישור מקרן הקולנוע להחליף מפיק, וכך הצטיידתי לי במפיק משודרג, במאית עטורת פרסים והרבה חלומות על אושר, הצלחה ותהילה- ומה אתם יודעים? שום דבר לא קרה. הבמאית (לא חשוב השם, באמת באמת) היתה עסוקה בסרט אחר ונטשה את הפרוייקט. שני במאים אחרים שהגיעו אחריה (במאים מצויינים, אגב), דרשו שינויים בתסריט שלא הייתי מוכן לבצע. עורך תסריט שמומן ע"י הקרן ניסה אף הוא לסחוב את התסריט לכיוון אחר, וכך נכתבו להם עוד דראפט ועוד דראפט, כשכל דראפט מפורר איזשהו משהו אמיתי וקסום שהיה בגירסא המקורית, כמו שניצל שחטף כמה מכות יותר מדי מפטיש השניצלים, והתפורר לו לגמרי. ולא רק אני חשבתי כך: מהגשה להגשה החלו ביקורות הלקטורים להיות פחות מוקסמות ואוהדות ויותר אדישות, סקפטיות ואפילו קוטלות, עד להגשה האחרונה בה נתבשרתי סופית: התסריט לא יופק.
נשארה כמובן האפשרות להפוך את התסריט לספר, אבל הוא ויזואלי מדי בעיני ולא רציתי להתפשר. לאחר תהליך ארוך וכואב החלטתי פשוט להעלות את התסריט בשלמותו לאתר שלי, לתת למי שרוצה לקרוא אותו, ולהמשיך הלאה.
לפחות ארבע שנים לא קראתי את אלצט. הוא היה מבחינתי פצע פתוח, אבל אתמול בערב, אחרי "לה מנשה", חזרתי אליו. קראתי אותו בנשימה עצורה, ממש כאילו לא אני כתבתי אותו. התרגשתי, צחקתי, ואפילו הזלתי דמעה בסופו. אין ספק, אלצט הוא לא תסריט מושלם. יש שם עדיין מספר תפרים גסים בעלילה, אי אילו חורים בתסריט, כמה אקספוזיציות בעייתיות ובעיקר השתדלות יתר להיות מגניב ומקורי- במיוחד בתחילת התסריט, כמו למשל:
תומר
תגיד שניה, ארז. ההוא מדייר- סטרייטס,
מרק קנופלר.
ארז
מה איתו?
תומר
איך קוראים לו?
ארז
למי?
תומר
למרק קנופלר.
ארז
(משעין ראשו על כף ידו ונשען לכוון תומר)
זה ישמע לך מוזר לאללה, תומר יעקובי- אבל למרק
קנופלר קוראים מרק קנופלר.
תומר
נו, מפגר! אני שואל אם זה מרק קנופלר, עם קיי,
או מרק- נופלר, בלי קיי!
ארז
כותבים קנופלר עם קיי, נכון? אז למה שגם לא יגידו
קנופלר עם קיי, קרציה?
תומר
כי זה לא סתם קיי! זה קיי ואחר כך אן!! קיי אן! לא
מבטאים את הקיי בסיטואציה כזאתי! כמו "קנייף" או
"קנואו" או…
ארז
אבל קוראים לו קנופלר, לא? ק-ק-ק-ק-נופלר!
אז עובדה שכן מבטאים את הקיי !
2. פנים/ יום/ קומת כניסה, בנין גילמן, אוניברסיטת ת"א.
דלת הבניין נפתחת בסערה, תומר וארז נכנסים פנימה. ארז תזזיתי, מחפש את לוח המודעות ובו הודעה על מיקום הבחינה. תומר מדשדש אחריו.
תומר
לא קוראים לו קנופלר! קוראים לו מרק- קנופלר!
יכול להיות שהקיי בא בכלל מהסוף של ה"מרק",
ולא מההתחלה של ה"קנופלר"!
יכול להיות שקוראים לו מרק— (פאוזה ארוכה)
נופלר, ובכלל לא מרק– קנופלר, אבל בגלל שאומרים
את השם שלו ברצף ככה, "מרקנופלר", זה נשמע כאילו –
ארז
(לעצמו)
בחינה אחרונה שלו לתואר, ארבע מאות אלף דולר
הבנזונה הולך לקבל-
תומר
ארבע מאות ועשרים.
ארז
לך תבלע קיפוד. ארבע מאות ועשרים אלף דולר,
וכל מה שחשוב לך עכשיו
זה איך קוראים למרק קנופלר?!
תומר
(ממשיך להרהר בסוגייה)
אין, אני חותם לך שלא מבטאים את הקיי.
זה נופלר. מרק— נופלר. חותם לך.
ארז
(מאבד סבלנות)
אתה יודע מה, שיכנעת אותי. יכול להיות שרק
כותבים את השם שלו "מרק קנופלר", אבל מבטאים
אותו "אסתר רוט- שחמורוב". טוב לך??
אבל יש בו גם כמה רגעים יפהפיים שגרמו לי להרגיש שהכל היה שווה. רגעים שכבר שכחתי שכתבתי, כמו הסצינה בה תומר מבקר את קבר אימו בתחילת הסרט:
קול שיעול נשמע לפתע מלמטה. תומר פונה לקבר הצמוד לקברה של אימו.
תומר
חלאס, אבא. אולי די כבר?
מיכה
(לא נראה בתמונה)
אני לא מפריע לאף אחד.
תומר
יהיה לך מספיק זמן לשכב פה אחרי שתמות.
מיכה יוצא מחלקת הקבר הפתוח שרכש לעצמו, הצמוד לקברה של אשתו.
הוא מנער מעצמו חול, ומקפל את הסדין שפרש על קרקעית הקבר.
מיכה
התחשק לי לנסות את זה עכשיו. אולי הקבר יהיה
צר מדי? אולי יש שם צינור ביוב? לך תדע,
זה יכול להיות ממש לא נעים.
תומר
כן, זה אשקרה יכול לדפוק לך את הבריאות
כשאתה מת, הא?
מיכה
(צובט בלחיו של תומר)
ת-מיד עם החוכמות, הה?
תומר
(בעוינות)
הה.
מיכה
(הולך לעבר המכונית. תומר נגרר אחריו)
לא מבין את זה. אנשים קונים מכונית ונוסעים
בה כמה? שנתיים- שלוש? ואוהו כמה שהם בודקים אותה
לפני הקניה! מכונים, סיבוב נסיון, הגה כח, טררם.. עכשיו אני קניתי
לי כאן מקום שבו אני הולך להעביר את הנצח, נצח!
ואני לא אמור לבדוק את המקום הזה קודם? תשמע לי, שייגעץ.
בנאדם צריך לדעת לא רק איפה הוא חי, אלא גם איפה הוא מת.
תומר
(ביאוש)
מה שתגיד, אבא. מה שתגיד.
למה קראתי לסרט "אלצט"? על שם אלצט, הזנבן הזכר עליו תומר מתצפת במחקר שלו. "אלצט" הוא ראשי תיבות של "אדום-לבן-צהוב-טבעת" וזו אכן הדרך בה החוקרים מעניקים שמות לזנבנים:
יובב מוציא משקפת מהתיק וזורק אותה לתומר. תומר תופס את המשקפת ורואה את שמו חרוט עליה, עם סמיילי ליד השם. יובב ניגש לסלע גדול באמצע המדבר, ומוציא מאחוריו לוח לבן גדול וטוש שחור. הוא מצייר על הלוח זנבן
ועל רגליו ארבע טבעות. יובב שולף מקל קטן ומתחיל בשיעור, תוך כדי הצבעה על חלקים שונים באיור.
יובב
השעור הראשון שלך בזנבנוּת יהיה זיהוי הציפורים.
כמו שראית אתמול בלילה, לכל זנבן מוצמדות ארבע טבעות
צבעוניות לרגליים, שתיים לכל רגל, כשבגדול אנחנו מדברים על
שבעה צבעים שונים: אדום, צהוב, שחור, לבן, כחול, ירוק,
כתום. בנוסף, יש לנו עוד שתי טבעות: טבעת כסף וטבעת
מגוונת, שזה כמה צבעים יחד. סך הכל תשע טבעות. שאלות?
התמונה עוברת לתומר: הוא ישן בישיבה ולא עונה.
יובב
(מוחא כף)
הלו!
תומר מתעורר וממצמץ.
תומר
אה.. סליחה. כן, זנבנים..
יובב
השם של כל זנבן, נקבע לפי ראשי התיבות של הצבעים
בטבעות שלו. אנחנו מתחילים את הקריאה מרגל ימין
למעלה- עד לרגל שמאל למטה. שים לב: אדום זה א',
צהוב זה צ', שחור זה ש', לבן זה ל', כחול זה—
תומ (בפרצוף משועמם)
כ'…
יובב
לא, כחול זה ח'. כ' זה כתום. (פאוזה)
בקבוצה שלנו, לשליט יש טבעות בצבע כתום,
צהוב, כחול, לבן. מה שאומר שהשם שלו הוא (רושם על הלוח)
"כָצְחַל". לזנבן השני במעלה, שמנסה להדיח את כצחל, קוראים–
יודע מה? אתה תגיד.
תומר
מה… מה אני צריך לעשות?
יובב
(בסבלנות)
ק-ח את המשקפת.
תומר נוטל את המשקפת ומשקיף על העץ.
יובב
עכשיו תתמקד בזנבן שצמוד לכצחל.
זה הזנבן השני בסולם. רואה אותו?
אליו הכי שווה לך להיות נחמד.
תומר
למה?
יובב
למה. כי הוא הסגן כבר שנה וחצי, וכָצְחַל הולך ומזדקן.
אם אני הייתי צריך להמר על הזנבן שיש לו הכי הרבה סיכויים
להפוך למנהיג בזמן קרוב- זה הזנבן.
הוא רק צריך לעשות מספיק מעשים טובים לחבר'ה.
עם קצת מזל והרבה ציקצוקים,
הזנבן הזה יביא לך תואר שני.
תומר
(מביט במשקפת)
או-קיי, אני רואה אותו.
יש לו על רגל ימין טבעת צהובה ו… מה זה?
טבעת כסף?
יובב
(סקפטי)
אתה בטוח שזה רגל ימין?
תומר מצביע לכוון ימין.
תומר
נו כן, צד ימין. לשם.
יובב
אתה מדבר על צד ימין שלך.
זה צד שמאל של הציפור,
אתה יודע.
תומר מהרהר רגע, ומתרגל את הצדדים עם הידיים.
תומר
וואלה. (חוזר להשקיף) אז רגע: רגל ימין
למעלה: אדום, למטה… לבן, רגל שמאל למעלה:
צהוב, למטה- מה זה? כסף?
יובב
טבעת כסף. אז איך קוראים לזנבן שלך?
תומר
בוא נראה. אדום זה א', לבן זה… נו, ל', צהוב זה צ',
כסף זה… איזה קטע? לזנבן שלי יש צבע כסף.
זה סימן טוב, אתה לא חושב?
יובב
(מתעלם)
איך קוראים לזנבן שלך?
תומר
אוף… אדום, לבן, צהוב, כסף… "אָלַצַכ"?
יובב
לא, טבעת כסף זה ט'. קיצור של "טבעת",
לא של "כסף".
תומר
סליחה… אדום זה א', לבן זה ל', צהוב זה צ',
טבעת זה ט', אמרנו? אל- אלצ…. אָלָצָט?
יובב
לא. יש שווא ב"ל". כמו ב"כָצְחַל". אָלְ–, אָלְ–
תומר
אָ לְ צַ ט?
יובב
אָלְצַט.
תומר
( מתבונן בזנבן ביתר תשומת לב)
הלו, אָלְצַט.
הרעיון הבסיסי של התסריט- לקחת דמות צינית, מחוספסת ועירונית, לשתול אותה במקום תמים וקסום ולתת לה להשתנות- גרם לי לנסות להפוך חלק מהתסריט לאגדה. כאן מגיעה הסצינה בה סידני- אב הבית בבי"ס שדה חצבה- מספר לתומר את "אגדת פרח הירח" שהמצאתי. הסצינה הזו מזכירה מאד את הסצינה ב"פישר קינג" בה פרי (רובין וויליאמס) מספר לג'ק (ג'ף בריג'ס) על אגדת המלך הדייג. אצלי זה הלך ככה:
81. חוץ/לילה/הצריף של סידני.
תומר וסידני יושבים ליד מדורה מחוץ לצריף, ושותים בצוותא. הם מביטים בירח.
תומר
איזה יופי.
תראה כמה הוא גדול.
סידני
עוד שבועיים הוא יהיה גדול יותר.
הכי גדול ב-133 שנה האחרונות.
תומר
כן?
סידני
כן. ואז אני הולך לתפוס אותו.
תומר
לתפוס.. את הירח?
סידני
כן.
תומר
מה..
סידני
אתה מכיר את האגדה על פרח הירח?
תומר
לא.
סידני מתחיל לספר את אגדת פרח הירח. במהלך הסיפור, אנו רואים את תומר וסידני מאחור, כאשר בשמיים מופיעה אנימציה פשוטה ותמימה, המלווה את הסיפור.
סידני
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך טוב לב, ולו בן יחיד- הנסיך ניקולס. כשהיה בן ארבע, מתה אימו של ניקולס, והמלך הקדיש זמן רב לבנו הנסיך. יום הולדתו של ניקולס היה יום חג ברחבי הממלכה. בכל שנה הותר לנסיך לבקש כל מה שיחפוץ, והמלך עשה הכל כדי למלא את בקשתו: פעם היה זה מופע זיקוקים מרהיב, פעם אחרת- קרקס נודד מסין, אולם כאשר נשאל מה הוא מבקש ליום הולדתו השישי, ענה ניקולס מיד: "אני רוצה את הירח". המלך הנבוך הסביר לניקולס כי מקומו של הירח בשמיים, אולם ניקולס התעקש: הוא רוצה את הירח. בלית ברירה כינס המלך את חכמי הממלכה, אך לשווא: אף אחד לא הצליח למצוא דרך בה ניתן לתפוס את הירח. המלך כמעט והתייאש, אולם אז הופיע לפניו ישיש מלומד, וטען כי ישנה דרך אחת להשיג את הירח. "פעם בשנה, בליל ירח מלא", טען הישיש, "כאשר הירח קרוב לכדור הארץ יותר מכל יום אחר בשנה, השמים נקיים מכל ענן או ערפל, והמחשבה נקיה מכל גאווה או תחבולה- יכול הירח להפוך לפרח מיוחד: פרח הירח. כדי לקטוף את פרח הירח, יש לבנות עפיפון ענק ועגול לחלוטין, בעל חישוק שקוף, מוקף 12 עלי כותרת לבנים וזוהרים. את העפיפון הענק יש להעיף בשמיים דקה לפני חצות, וכאשר הירח ממלא כולו את חישוק העפיפון- יש לפתוח את עלי הכותרת בבת אחת. או אז הופך הירח לפרח בן דמותו, אשר נשרף לאבק כוכבים וממטיר אבקני ירח זעירים לאדמה. אותו בן המזל שיצליח לאסוף את אותם האבקנים, יוכל לשמור את פרח הירח לנצח- כי הירח אינו מת לעולם".
המלך הנרגש פקד על אנשיו להתחיל מיד בבניית העפיפון המיוחד- המונפלאוור- אולם הישיש הזהיר את המלך, כי סכנה גדולה טמונה בניסיון לתפוס את הירח. הירח ישתף פעולה רק פעם אחת בשנה, והאדם אשר ילכוד אותו יוכל לעשות זאת פעם אחת בחיים, ברגע הטהור ביותר שלו, הרגע בו כל מעשיו מוקדשים לאדם אחר, כי את הירח ניתן לתפוס רק למען מישהו אחר. בכל פעם אחרת עשוי הירח להרוג את האיש שינסה לתפוס אותו, ולכלוא את נשמתו לעד בתוך עץ מכושף- זהו מקומן של נשמות האנשים אשר מתו מבלי שבקשתן האחרונה נתמלאה, ושם הן ישארו- אלא אם כן תוגשם אותה משאלה. כעבור שלושה שבועות סיימו אנשי המלך לבנות את העפיפון הענק. ניקולס המאושר קיבל אותו ליום הולדתו והחליט להעיף אותו עוד באותו לילה- למרות שהירח לא היה מלא. באמצע הלילה, בחשאי, התגנב ניקולס לשדה פתוח מחוץ לארמון, והעיף את העפיפון ברוח החורפית העזה. כאשר נכנס הירח לחישוק העפיפון, פתח ניקולס בבת אחת את עלי הכותרת של העפיפון- ונהרג מיד ממכת ברק, ששלח אליו הצד האפל של הירח. המלך השבור לא ידע את נפשו מרוב צער. ימים רבים הסתגר בחדרו, וכעבור חודש יצא לגן הארמון, וגילה כי גזעו של עץ הבאובב, שהיה דק עד לאותו יום- התחיל להתעבות ולהתנפח. הוא הבין כי הבאובב המכושף כלא בתוכו את נשמתו של ניקולס, אשר מת מבלי שנתגשמה בקשתו האחרונה. מאותו יום, בלילות ירח מלא, יצא המלך בלילות כדי לנסות להגשים את משאלתו האחרונה של בנו המת: לקטוף את פרח הירח, ולשחרר את נשמתו של ניקולס מתוך עץ הבאובב. אולם שרי המלך פחדו שגורלו יהיה כגורל בנו, ולכן הורו בסתר לאנשי הממלכה להבעיר מדורות בכל ליל ירח מלא, כדי שהעשן יכסה את הירח- וימנע מהמלך לנסות ללכוד אותו, ולהסתכן במותו. כשגילה זאת המלך- נטש את כס המלכות, התחפש לקבצן עלוב ונדד בעולם כשהוא נחוש בדעתו לקטוף את פרח הירח. אולם משימתו לא הצליחה, והוא מת משברון לב אי שם, בודד וערירי. עד היום מאמינים אנשים רבים כי עץ הבאובב כולא בתוכו את נשמתו של הנסיך ניקולס, אולם עדיין לא נמצא האיש שהצליח לקטוף את פרח הירח, ולשחרר את הנשמה הקטנה.
תומר
סיפור יפה. (פאוזה) ואתה הולך לשחרר
את הנשמה של ניקולס?
סידני
מישהו צריך לעשות את זה, לא?
אם נגדיר את המונחים "הצלחה" ו"כישלון" על פי מידת ההשקעה מול התוצר הסופי- אלצט הוא הכישלון הגדול ביותר שלי. השקעתי כמעט עשר שנים מחיי ויצרתי משהו שלא מומש. כך, לפחות, חשבתי לפני מספר שנים. מאז זכיתי לשמחתי לחוות גם כמה הצלחות קריאטיביות רשמיות: "גוגי ומגוגי", למשל, משודרת ארבע פעמים ביום ב"לוגי", זוכה להצלחה גדולה ומחמאות, והכי חשוב: אני אוהב כל שניה בסדרה הזאת, שהופקה בזמן קצרצר בצורה המוצלחת ביותר שיכולתי לדמיין. אבל דווקא ההצלחה הזאת גרמה לי להרהר בכישלון ההוא, ולהבין משהו חשוב: ההצלחה האמיתית נמדדת ביכולת שלך לדלות רעיון אמיתי, טהור, מקורי ומוצלח מתוככי מוחך הקודח- ולהוציא אותו החוצה. אם האאוטינג הזה יקטע אחר כך מסיבות שיווקיות, יחצ"ניות, כלכליות ואחרות- עדיין, אתה עשית את שלך בתור יוצר. הצלחת שאר התהליך לא קשורה ליכולות הקריאטיביות שלך אלא ליכולות השיווקיות שלך- וזה כבר סיפור אחר לגמרי. ובימים הקשים בהם אני פותח טלויזיה, רואה אוסף פרחות ואהבלים תקועים בוילה ומדברים על התחת של מרינה או על הסיליקון של מטבוחה – אני עוצם עיניים, ומדמיין את הסוף של אלצט:
116. חוץ/לילה/ מזרח רחש
מבט על העץ והעפיפון: המוּנפלאוור מפסיק להתעופף, ונעצר בנקודה כלשהי באויר. זנבו והחבל שלו בוערים, ותפוסים בחוזקה על ידי ענפי העץ. כעבור כמה שניות נכנס הירח למרכז החישוק. האש מגיעה לחישוק, והמוּנפלאוור מתחיל לפתוח לאט לאט את עלי הכותרת הזרחניים שלו, כשהירח נמצא בדיוק במרכזו.
תומר ולוטמית מתקדמים ביראת כבוד לכוון העץ. ברק נוסף פוגע ישירות בחישוק העפיפון, והוא נשרף, מתפורר ונעלם. הירח נותר במרכז השמים, מלא ובהיר. מספר רעמים נשמעים, ורעש חזק של טיפטוף גשם. תומר ולוטמית מתחבקים ועוצמים עיניים.
לוטמית
גשם. סופסוף גשם.
תומר ולוטמית ממשיכים להתחבק. לוטמית מביטה בפניו של תומר ורואה כי הוא בוכה. היא מנגבת לו את הדמעה באצבעה.
לוטמית
תומרוני?
תומר
מה?
לוטמית
אם זה גשם, למה אנחנו לא נרטבים?
תומר ולוטמית מפסיקים להתחבק, מביטים למעלה- ומגלים כי יורד עליהם גשם מיוחד מאד: גשם של פרחים צהבהבים זעירים. הגשם מציף כליל את המדבר, והופך לשטפון ענק של פרחים צהבהבים. תומר ולוטמית צוחקים בהיסטריה.
לוטמית
אני לא מאמינה!
תומר
צהבהבים, זעירים, כמו שרצית, לא?
לוטמית
בשביל מי עשית את זה?
תומר
אני לא אגלה לך אף פעם.
לוטמית מביטה בתומר , מחייכת, ואז מרצינה.
לוטמית
בלי ציקצוקים, הא?
תומר מניד את ראשו לשלילה, ומחייך. הוא מניף את לוטמית ומרכיב אותה על גבו בשקמח. לוטמית צוחקת ומנשקת אותו. התמונה מתרחקת לאט משניהם, המפלסים דרכם בין גשם הפרחים הצהובים.
תומר
ציף ציף!
לוטמית
מה?
תומר
ציף ציף!!
לוטמית
קווה קווה!!
התמונה מתרחקת עוד יותר ומתמקדת בירח, לצלילי המשחק "ציף ציף קווה קווה". לאחר שהירח ממלא את המסך למשך מספר שניות, נגמר המשחק:
תומר
ציף ציף!!
לוטמית
פיק פיק!! אוי, לא, באמת…
תומר צוחק בהיסטריה. התמונה עדיין מתמקדת בירח.
שיר הסיום מתנגן ברקע: BUFFALLO BALLET של ג'ון קייל.
לוטמית
עם התרגזויות!
